mp3 (Hebrew)
mp3 English, part 1
mp3 English, part 2
http://www.ranlevi.com/2014/01/10/ep137_german_uboats_wwii/הצי הגרמני פתח את מלחמת העולם השניה בנחיתות ברורה אל מול ציה האדיר של האימפריה הבריטית. אף על פי כן, הגרמנים היו קרובים מאד לנצח ב'קרב על האטלנטי' ולהכריע את המערכה כולה – בזכות שייטת הצוללות האימתנית, ו'להקות הזאבים'.
How did the small, outgunned German fleet manage to strike painful blows to the Great British Navy in WW2? The credit for this success belongs to the German flotilla of submarines: the Unterseeboots, or U-Boats. It’s commander, Admiral Karl Doenitz, applied a once ‘failed’ tactic of ‘Wolf Packs’ attacks against allied merchant marine vessels, and dealt heavy blows to the British and American forces.
http://www.cmpod.net/uboats_in_wwii_part1/
Ниже есть продолжение.
http://www.ranlevi.com/2014/01/10/ep137_german_uboats_wwii/מלחמת העולם השנייה תפסה את הצי הגרמני לא מוכן.
כשהחליט היטלר לפלוש לפולין בשנת 1939, היו לצי הגרמני כעשרים וארבע ספינות מלחמה בלבד, תוצאת המגבלות שהוטלו על גרמניה במסגרת הסכמי הכניעה של מלחמת העולם הראשונה. לבריטניה, אימפריה חובקת עולם שהייתה יריבתה הראשית של גרמניה בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה, היה את הצי הגדול ביותר בעולם – למעלה משלוש מאות ספינות – ונמלים בכמעט כל פינה בכדור הארץ.
אף על פי כן, הצי הגרמני הקטן והחלש הצליח להנחית מכה כואבת מאד לבריטים במהלך המלחמה – ובדיוק בבטן הרכה שלהם. המטרה העיקרית של הלוחמה הימית – בכל התקופות וגם בימינו – היא לשלוט על דרכי המסחר בים: רובם המוחלט של הדלקים, חומרי הגלם והמוצרים התעשייתים שכל מדינה זקוקה להם מובלים בים על גבי ספינות סוחר. בריטניה, בפרט, הייתה תלויה במסחר הימי מעצם היותה קבוצת איים. הגרמנים היו קרובים מאד לנתק את האיים הבריטים ממקורות אספקת הדלק וחומרי הגלם שלהם. מי שהייתה אחראית להצלחה זו היא שייטת הצוללות הגרמניות: ה-Unterseeboots או Uboats באנגלית.
המערכה הימית הקשה שניהלו הבריטים ובעלות בריתם – בעיקר האמריקנים והקנדים -כנגד הצוללות הגרמניות, מערכה המכונה לרוב 'הקרב על האוקיינוס האטלנטי', היא דוגמא לחשיבות הרבה שהייתה לטכנולוגיה ולמדע על התוצאות הסופיות של המלחמה הגדולה. בפרק זה נספר את סיפורן של הצוללות הגרמניות, וכיצד השפיעו מהנדסים ומדענים משני צדי המתרס על מהלך הקרבות.
קרל דוניץ
קרל דוניץ (Doniz) התגייס לצי הפרוסי בשנת 1910, ולחם במלחמת העולם הראשונה כקצין על סיפונה של ספינת קרב בים השחור. כשהושבתה הספינה לצורך תיקונים, הוצב דוניץ בחוף כמפקדו של שדה תעופה זעיר באזור תורכיה. הפיקוד על השדה הקטן שיעמם את דוניץ חדור המוטיבציה, והוא התנדב לשרת בשייטת הצוללות. ב-1918 זכה לראשונה לפקד על צוללת משלו, אך לא לזמן רב: ספינה בריטית הטביעה את הצוללת שלו כעבור חודש אחד בלבד, ודוניץ נלקח בשבי.
לאחר המלחמה חזר קרל דוניץ לגרמניה, ולשירות הצבאי. הוא טיפס במעלה סולם הדרגות, וב-1939 היה מפקדה של שייטת הצוללות. בדומה לשאר הצי, גם מצבה של זו לא היה מזהיר שכן הסכמי הכניעה אסרו על הגרמנים להחזיק כלל בצוללות. על אף שהצי המשיך לפתח את הטכנולוגיות הרלוונטיות לאורך השנים במסווה של מחקרים אקדמאיים או שיתופי פעולה עם מדינות זרות, עם פרוץ הקרבות היו לדוניץ רק חמישים ושבע צוללות – ופחות מחצי מהן היו כשירות להפלגה.
נוסף על כך, כמעט אף אחד – בגרמניה ובבריטניה – לא האמין שצוללות יכולות לשחק תפקיד משמעותי במערכה הימית, משתי סיבות: הראשונה הייתה הניסיון שנצבר במלחמת העולם הראשונה, יותר מעשרים שנה קודם לכן. במחצית הראשונה של המלחמה עוד הצליחו צוללות גרמניות לפגוע בספינות קרב בריטיות ובספינות סוחר שהובילו ציוד וחומרי גלם – אך מהרגע שהחלו הבריטים לארגן את ספינות הסוחר כך שינועו בשיירות במקום כל ספינה לעצמה, ירדה יעילותן של הצוללות במידה ניכרת. ספינת סוחר בודדה היא טרף קל לצוללת, אך שיירה צפופה המלווה בספינות קרב חמושות היא אגוז קשה הרבה יותר לפיצוח…הגרמנים איבדו 178 צוללות במלה"ע הראשונה, יותר ממחצית השייטת כולה, ולא הצליחו לפגוע בקווי האספקה הבריטיים במידה ניכרת.
הסיבה השנייה הייתה טכנולוגיה חדשה שפיתחו הבריטים בתקופה שבין המלחמות: הסונאר, או ASDIC כפי שכונה אז. הסונאר הוא אמצעי גילוי המאפשר לספינה לגלות צוללת מתחת למים על ידי שידור של גל קול, והאזנה להדים החוזרים מהמעטפת המתכתית של הצוללת. הסונאר ביטל את היתרון הגדול ביותר של הצוללת – חשאיותה – ובכך איים להפוך אותה ללא רלוונטית.
אך כאמור, בפרוץ המלחמה היה צי ספינות השטח הגרמני כה נחות ביחס לצי הבריטי, עד שלא הצליח לפרוץ את המצור הימי שהטילו הבריטים על נמליו. לוחמה באמצעות צוללות הייתה, למעשה, האפשרות היחידה שעמדה לרשות הגרמנים. אם הנחיתות המספרית לא הייתה צרה גדולה מספיק, בצוללות גם התגלו בעיות טכנולוגיות לא פשוטות. מספר פעמים בחודשים הראשונים של המלחמה נתקלו צוללות גרמניות בספינות בריטיות ותקפו אותן בהפתעה – רק כדי לגלות, למרבה אכזבתן, שאף אחד מהטורפדות שלהם ('טורפדות' – צורת רבים של 'טורפדו') לא פעל כמצופה. חלק מהטורפדות חלפו מתחת לגחון המטרה, ואילו אחרים פגעו בדופן אבל לא התפוצצו. רק לאחר תחקיר עמוק וממושך הצליחו המהנדסים לגלות את הסיבה לתקלה – רגישות יתר של מרעומי הטורפדות ללחץ גבוה – ולפתור אותה, לא לפני שמספר קצינים במדור בקרת האכות של הצי הועמדו למשפט צבאי והושלכו לכלא. התקלות והנחיתות המספרית הביאו לכך שבחודשים הראשונים של המלחמה לא היו לצוללות הגרמניות השפעה מהותית על הסחר באוקיינוס האטלנטי, ומספר הספינות החדשות שהכניסו הבריטים לשירות פעיל בכל חודש עלה בהרבה על מספר הספינות שהצליחו הגרמנים להטביע.
להקות זאבים
נקודת המפנה התרחשה ביוני, 1940, כשכבשה גרמניה את צרפת. עד אותו הרגע נאלצו הצוללות הגרמניות לצאת לים מנמלים בים הצפוני ולעשות דרך ארוכה ומסוכנת עד שהגיעו לאוקיינוס האטלנטי עצמו, זירת הקרבות. כיבוש צרפת העמיד לרשות הצי הנאצי נמלים לאורך חופיו של מפרץ ביסקאיה (Bay of Biscay), גוף מים רחב ידיים שנפתח היישר אל האוקיינוס האטלנטי, ובכך קוצר אורך הפלגת הצוללות עד ליעדן. לצוללות הגרמניות היה כעת די דלק כדי לשהות תקופות ארוכות במים. לקרל דוניץ – מפקד השייטת – ניתנה הזדמנות להוכיח לעמיתיו בצי הגרמני שאנשיו מסוגלים להפוך את הקערה על פיה ולהתמודד כנגד השיירות החמושות שהפעילו הבריטים, טוב יותר משעשו כן במלחמת העולם הראשונה. הטקטיקה שעליה שם דוניץ את יהבו הייתה טקטיקה המכונה 'להקות זאבים'.
הגרמנים ניסו את שיטת 'להקות הזאבים' עוד במלחמת העולם הראשונה: כמה וכמה צוללות היו מתכנסות סביב שיירת ספינות סוחר, ותוקפות אותה יחד בו זמנית. ההתקפה המתואמת הייתה מכניסה את השיירה ואת ספינות הליווי החמושות לפאניקה ובלבול, כשמכל עבר הומטרו על הספינות מטחי טורפדות קטלניים. הרעיון היה מוצלח – אבל אך ורק בתאוריה. בפועל, התקפה בשיטת 'להקות הזאבים' דרשה תיאום מדוקדק בין הצוללות כדי שלא יפריעו זו לזו בזמן הלחימה. מפקדי הצוללות בשטח היו עסוקים מדי בתפעול כלי השייט שלהם, כך שהאחריות על 'ניצוח התזמורת' וריכוז נכון של המאמץ המלחמתי נפלה על כתפיו של מפקד שישב בחוף וראה את התמונה הטקטית כולה. טכנולוגיית הקשר האלחוטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מפותחת מספיק כדי לספק תקשורת אמינה בטווחים כה גדולים – והתקפות להקות הזאבים לא צלחו.
קרל דוניץ האמין שהטכנולוגיה המתקדמת שהייתה ברשותו שינתה את כללי המשחק. לצוללות היו כעת מכשירי קשר טובים וחזקים יותר משהיו להן במלחמה הקודמת, ואנטנות שהוצבו בחופי צרפת איפשרו למפקדים בחוף ליצור קשר עם הכוחות שבים. נוסף על כך, לרשות הצי הגרמני עמד מכשיר הצפנה רב עצמה בשם 'אניגמה'. מבחינה חיצונית, האניגמה נראתה כמו מכונת כתיבה – שורות של מקשים וכפתורים מכניים – אך בבטנה הכילה מערכת מורכבת לאין שיעור של דיסקות וגלגלי שיניים שהפכה את המילים המוקלדות לצופן שנחשב, באותה התקופה, לבלתי שביר. כל אלה נתנו בידיו של דוניץ את ההזדמנות ליישם את טקטיקת להקות הזאבים 'כמו שצריך'.
בתוך פחות מחודש מאז כיבוש צרפת, השתנה מצב העניינים באוקיינוס האטלנטי מקצה לקצה. צוללת גרמנית שזיהתה שיירה בריטית הייתה מעבירה הודעה מוצפנת אל הפיקוד בחוף, וזה היה מנחה את כל הצוללות שבאזור להקים מארב מתוכנן על נתיב ההפלגה. על פי הוראה מהחוף תקפו הצוללות את השיירה, וזרעו הרס וחרבן. במספר מקרים הצליחו להקות הזאבים להטביע שליש ואף מחצית מכל הספינות שבשיירה. הנזקים בלוחמה ימית נמדדים לרוב בטונות – משקלן הכולל של הספינות שהצליח צד אחד להטביע לצד השני. אם עד לכיבוש צרפת הצליחו הגרמנים להטביע בכל חודש ספינות בריטיות במשקל של כשמונים אלף טון בממוצע, הרי שהחל מיולי 1940 זינקה הכמות ל-230 אלף טון ויותר.
ההצלחה הגרמנית חשפה את הצי הבריטי במערומיו. הבריטים היו משוכנעים שהגרמנים לא יעזו להפעיל כנגדם לוחמת צוללות לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ולא התכוננו כראוי. ב-1935, ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה היו רק אחד עשרה קצינים – מתוך למעלה מאלף בצי הבריטי כולו – שהתמחו בלוחמה כנגד צוללות. גם הסונאר, הטכנולוגיה המהפכנית שהבריטים היו בטוחים שתכריע את הכף – התבררה כ'בלוף אחד גדול', כפי שהגדיר זאת ראש המודיעין הימי הבריטי. הסונאר היה יעיל רק כנגד צוללות במהלך צלילה: כשהצוללת הייתה על פני המים, החזרי גלי הקול היו משובשים כל כך עד שלא ניתן היה לגלות אותה אלא מטווח קצר בלבד.
למזלם של הגרמנים, הצוללות שלהם הותאמו באופן מושלם להפלגה מעל המים: גוף הצוללת היה קעור, כמו זה של ספינה רגילה, ולא אליפטי ומעוגל כמו זה של צוללות מודרניות. הסיבה לכך היא שבניגוד לצוללת מודרנית, Uboat טיפוסית בילתה את מרבית זמנה מעל המים וצללה רק כשנאלצה לחמוק מאויביה: הגוף הקעור, כמו צורה של אמבט, יציב יותר ומיטלטל פחות על הגלים מאשר מבנה מעוגל. מפקדי הצוללות הגרמנים הקפידו לפעול מעל פני הים בחסות חשכת הלילה, וכך הצליחו לתקוף את הבריטים פעם אחר פעם בהפתעה גמורה. צוותי הצוללות המרוצים כינו את החודשים שאחרי כיבוש צרפת בשם 'התקופה השמחה'.
גם הפיקוד הנאצי היה מאושר מהצלחתה הבלתי צפויה של שייטת הצוללות. היטלר הורה להגביר לאלתר את קצב ייצור הצוללות במספנות: קרל דוניץ הפך לאחד הקצינים המוערכים בצבא כולו, ובהמשך המלחמה מונה למפקד הצי כולו. תרמה לכך גם העובדה שדוניץ היה בעצמו אנטישמי מובהק ותומך נלהב בהיטלר ובתנועה הנאצית. ולא רק הוא: רבים מהחיילים ומהקצונה הבכירה בצי היו בעלי נטיות ימניות קיצוניות וקיבלו את עלייתו של היטלר לשלטון בזרועות פתוחות.
הציבור הגרמני העריץ את צוותי הצוללות, וקל להבין מדוע. הצוללנים ייצגו את הערכים והאידיאלים שהגרמנים ביקשו למצוא בעצמם: פטריוטיות, אחדות, אומץ לב ועליונות טכנולוגית. תנאי המחייה בצוללות הצפופות והקלסטרופוביות – חמישים איש החיים בחלל שגודלו כשלושה קרונות רכבת – היו קשים גם בשגרה, ועל כך יש להוסיף את הסכנה האדירה שאליה השליכו את עצמם הצוללנים שבוע אחר שבוע: מלחמה כנגד הצי הבריטי רב העצמה, וכנגד הסערות העזות של האוקיינוס האטלנטי. אפילו משימות פשוטות כמו הורדת המים באסלה היו בעלות פוטנציאל קטלני בצוללת: לפחות צוללת אחת טבעה כשאחד המלחים שגה בתפעול מערכת הדחת המים באסלה, ומי ים הציפו את המצברים…
מפקדי הצוללות זכו למעמד גבוה אף יותר בעיני הציבור. מפקד הצוללת, מתוקף העובדה שהיה היחיד שהביט דרך הפריסקופ בזמן הקרב, היה האחראי הבלעדי על שלום הצוללת והצלחתה. מפקדים נועזים וחסרי חת הפכו לסלבריטאים נערצים, בדומה לטייסים מצליחים, וצוותים בחופשה זכו לפינוקים מיוחדים כגון ארוחות משובחות, מסיבות ריקודים ו..כן, גם יחס מועדף מבנות המין היפה.
הצי הקנדי
הבריטים היו בלחץ. להקות הזאבים היכו בשיירות האספקה פעם אחר פעם, ואיימו לנתק את בריטניה ממושבותיה מעבר לים, מקור עצמתה. האמריקנים עדיין לא הכריזו מלחמה על גרמניה בשלב זה, ואפילו הצי הבריטי הגדול התקשה להעניק הגנה נאותה לשיירות על פני המרחבים האדירים של האוקיינוס האטלנטי. בצר להם, פנו הבריטים אל קנדה וביקשו את עזרתה בהגנה על השיירות באגן המערבי של האוקיינוס האטלנטי.
קנדה, מושבה בריטית בעבר וחברה בחבר-העמים הבריטי, הייתה בעלת בריתה הטבעית של בריטניה והצטרפה למלחמה מיד בראשיתה. הקנדים לקחו חלק גם במלחמת העולם הראשונה, וספגו אבדות קשות – בעיקר ביבשה. הרצון להימנע מגורל דומה גם במלחמה הנוכחית, ושאיפת החיילים הקנדים להפגין את ייחודם ולא להיטמע ביחידות הרגלים של הצבא הבריטי, דירבנו את הממשלה הקנדית להסכים בחפץ לב לבקשתה של ממשלת בריטניה.
אבל הייתה בעיה אחת, מהותית למדי: לקנדים לא היה צי. אם לדייק, קנדה החזיקה שש משחתות – אבל אלו צורפו אל הצי הבריטי מיד עם פתיחת הקרבות. במילים אחרות, כל קנדי שידע איך להשיט ספינת מלחמה כבר היה בצדו האחר של האוקיינוס. המפעלים הקנדים החלו בונים ספינות חדשות במלוא הקיטור, אבל לצי לא היה כמעט אף אחד שידע איך להפעיל אותן.
מתנדבים מכל שכבות החברה התגייסו לצי. בחלק גדול מהספינות החדשות היו רק חמישה או ארבעה מלחים ששירתו בים – רובם בצי הסוחר – וארבעים חיילים שמעולם לא הפליגו. המדריכים בבתי הספר לימאות הרימו ידיים: גם חניכים שכשלו בכל המבחנים צורפו לספינות המבצעיות, מתוקף העיקרון שטוב חניך שנכשל בקורס מחניך שלא עשה קורס בכלל. מצבת כוח האדם של הצי הקנדי גדלה מ-1800 מלחים בתחילת המלחמה, לכמעט מאה אלף – בתוך פחות משנה וחצי. זהו גידול של פי חמישים: לשם השוואה, הצי האמריקני גדל רק פי עשרים במהלך המלחמה כולה.
לגידול הבלתי מתוכנן הייתה השפעה, כמובן, על ביצועיהן של הספינות בים. קצין קנדי סיפר בזכרונותיו כי –
"רוב הספינות החדשות בתחילת המלחמה לא היו כשירות בכל רמה שהיא. כמה מהספינות בקושי היו מסוגלות לצאת לים – ואם כבר יצאו לים, היה להן מזל גדול אם בכלל הצליחו למצוא את דרכן בחזרה לנמל."
אנקדוטה מפורסמת מספרת על קצין בכיר שצפה בספינה חדשה מבצעת תמרון מחפיר במיוחד, ושלח הודעה זועמת אל מפקדה – 'מה אתה עושה, לכל הרוחות?' התשובה הייתה – 'בעיקר לומד.'
המלחים הטירונים הושלכו לשירות בתנאים קשים במיוחד. לממשלת קנדה לא היה כסף לבנות משחתות גדולות, ולכן אישרה לבנות ספינות בשם 'קורבטה' שהיו, למעשה, גרסה משופרת של ספינת דייג לוויתנים. הקורבטות הקטנות, רק שישים מטר אורכן, היטלטלו בגלים הגבוהים של צפון האטלנטי כמו קליפות אגוז, ואנשי הצוות סבלו ממחלות ים עזות במיוחד. מהירות הקורבטות הייתה נמוכה מזו של המשחתות הגדולות והחימוש שברשותן היה מצומצם ומיושן – ומולן ניצבו צוללות גרמניות שצוותיהן היו משופשפים ועתירי ניסיון.
אפשר להגיד דברים רבים על הקנדים. אפשר להגיד עליהם שהיה להם הפוטנציאל לקבל את התרבות הבריטית, המטבח הצרפתי והטכנולוגיה האמריקנית – ובמקום זאת הם בחרו את התרבות האמריקנית, המטבח הבריטי והטכנולוגיה הצרפתית. אפשר להגיד על קנדה שיש לה רק שלוש עונות – כמעט חורף, חורף ועדיין חורף. אפשר להגיד על הקיץ הקנדי שהוא היום הכי נעים בשנה. אבל תגידו מה שתגידו על הקנדים, הם אינם מרימים ידיים בקלות.
בין השנים 1941 ו-1943 נשא הצי הקנדי בחלק ניכר מהמאמץ המלחמתי בקרב על האוקיינוס האטלנטי. הקנדים ליוו כשלושים וחמישה אחוזים מהשיירות, אבל השתתפו באופן פעיל מלמעלה מחצי מהקרבות בים. קורבטות קנדיות הטביעו כמעט חמישים צוללות גרמניות, ושילמו בעצמן מחיר יקר בתמורה. הקנדים אינם מקבלים, בדרך כלל, קרדיט רב על השגיהם במלחמה. אחרי הכל, הבריטים והאמריקנים התייחסו אליהם כאל חבורת חובבנים בלתי ממושמעת. אבל במבט לאחור, הצי הקנדי מילא תפקיד חשוב מאין כמותו בקרב על האטלנטי, ועשה זאת מתנאי פתיחה גרועים במיוחד.
"התקופה השמחה השנייה"
אין תחליף לאומץ לב ולנחישות, אבל גם המזל משחק תפקיד במלחמות. ב-27 באפריל, 1941, שיחק המזל לטובת הבריטים, וסייע להטות את הכף בחזרה לטובתם.
באותו היום הותקפה שיירה בצפון האוקיינוס, מזרחית לגרינלנד, על ידי צוללת בשם 110U. ההתקפה הייתה מוצלחת, ו-U110 הטביעה שלוש ספינות סוחר. לרוע מזלה של הצוללת, שתי משחתות שליוו את השיירה הבחינו בה, ושעטו לעברה. U110 צללה אל מתחת לגלים, והמשחתות הטילו עליה פצצות עומק: חביות חומר נפץ שהושלכו מדופן הספינה והתפוצצו ברגע שהגיעו לעומק מוגדר מראש.
כדי לפגוע בצוללת באופן שיגרום להטבעתה המיידית, על פצצת עומק להתפוצץ במרחק מטרים ספורים מדופן הצוללת. פצצות עומק נורות 'על עיוור', ועל כן הסיכוי לפגיעה כה מדויקת קרוב לאפס – אך גם ל'כמעט פגיעה' יש פוטנציאל הרסני. ברגע הפיצוץ, הגזים הלוהטים מתפשטים במהירות וגורמים לגל הלם במים. כשהגזים מתקררים, גובר לחץ המים על הלחץ שנוצר בעקבות הפיצוץ, ובועת הגזים קורסת לתוך עצמה: קריסה זו גורמת לגל הלם שני, חלש יותר. שני גלי ההלם פוגעים בצוללת בזה אחר זה וגורמים למעטפת המתכתית להימתח ולהתכופף חליפות, כמו כפית בידיו של קוסם מיומן. וכמו אצל הקוסם – אם מספיק פצצות עומק מתפוצצות בקרבת הצוללת לאורך זמן, הנזק המצטבר יגרום למתכת להיחלש, ולדופן להתבקע. U110 ספגה מטחים פצצות עומק רבים, ומפקדה החליט כי גורלה אבד. הוא הורה לצוות להביא את הצוללת אל פני השטח, ולנטוש אותה.
U110
נשאה מטען יקר ערך: מכשיר הצפנה מדגם 'אניגמה'. הנהלים במקרה של נטישת הצוללת היו ברורים: על מפקד לוודא כי האניגמה מושמדת בטרם נטישת הצוללת, כדי שלא תיפול לידי האויב. במקרה זה, מפקדה של U110 היה משוכנע שהצוללת עומדת לטבוע בכל רגע, ושהאניגמה תרד עמה אל המצולות. הוא קפץ למים עם שאר הצוות, אך כעבור מספר דקות – כשראה שהצוללת עדיין צפה ומסרבת לשקוע – הבין את טעותו וניסה לשחות אליה בחזרה. הוא נורה ונהרג בטרם הספיק להגיע אליה.
הבריטים פשטו על הצוללת, וגילו את מכונת האניגמה. הפיקוד הבריטי הבין את חשיבות האוצר שנפל לידיו, ודבר לכידת U110 נשמר בסוד גמור במשך זמן רב, אפילו מפני האמריקנים. מכונת האניגמה הועברה לידי המודיעין הבריטי, אל אלן טיורינג ועמיתיו בקבוצת מפצחי הצפנים במתקן 'בלצ'לי פארק' והם פיצחו בעזרתה את הצופן הגרמני. יירוט תקשורת הצוללות איפשר לבריטים לנווט את השיירות בינות ללהקות הזאבים שארבו להן, ושיעור ההטבעות המוצלחות של הגרמנים ירד במידה ניכרת. זאת, בשילוב ספינות קרב רבות שהעבירה ארה"ב לבריטניה והניסיון המעשי שצברו הבריטים והקנדים בלוחמה נגד צוללות, הביאו לסופה של 'התקופה השמחה' והכריחו את אדמירל דוניץ לחשוב מחדש על האסטרטגיה שבחר.
מכונת אניגמה - הפודקאסט עושים היסטוריה
בדצמבר 1941 הצטרפה ארצות הברית למלחמה, ודוניץ זיהה הזדמנות פז. הוא הפנה את הצוללות שלו את חופה המזרחי של ארצות הברית, ואלו תקפו ספינות שנעו צפונה ודרומה, במקביל לקו החוף. האמריקנים לא היו מנוסים כמו הבריטים והקנדים בלוחמה כנגד צוללות, ולא העריכו את איום הצוללות לאשורו. רק ספינות שנשאו חיילים זכו לליווי ולהגנה, וספינות סוחר המשיכו להפליג כבודדות. מחיר השגיאה היה כבד: כשש מאות ספינות סוחר הוטבעו בשבעה חודשים, באזור שבין צפון ארצות הברית והאיים הקריביים. זו הייתה 'התקופה השמחה השנייה' של הצוללות הגרמניות.
כשאימצו האמריקנים את מדיניות השיירות כדי להגן על הסחר באגן המזרחי של האוקיינוס האטלנטי, היפנה דוניץ את תשומת לבו בחזרה אל מרכז האוקיינוס, וזיהה גם שם הזדמנות מבטיחה. מטוסי תצפית היוו איום משמעותי על הצוללות בשעות היום והכריחו אותן לפעול בלילה בלבד – אך במרכז האוקיינוס היה אזור רחב ידיים שאליו לא הגיעו מטוסי הסיור של בעלות הברית, מפאת מגבלת טווח הטיסה של מטוסים הממריאים מהיבשה. אזור זה שכונה 'Air Gap' (פער אווירי), היה שדה ציד פורה ללהקות הזאבים, והחל מאוגוסט 1942 היכו הצוללות בשיירות ללא רחם. לדוניץ היו כעת כ-350 צוללות בשירות פעיל, שתקפו בלהקות של עד ארבעים צוללות בו זמנית. במקביל, שינוי מסוים שהכניסו הגרמנים במכונות האניגמה שלהן הביא לכך שהבריטים איבדו את יכולת פענוח ההצפנה, ולא יירטו עוד את התקשורת שבין הצוללות לחוף.
חודש מרץ של 1943 היה החודש המוצלח ביותר שידעה שייטת הצוללות במלחמה כולה: אנשיו של דוניץ הטביעו 120 ספינות של בעלות הברית, במחיר של שניים עשר צוללות גרמניות בלבד. אבידות בעלות הברית במרכז האוקיינוס גדלו במידה כזו, עד כי זו הייתה הנקודה היחידה במלחמה שבה חששו מנהיגי בריטניה באמת ובתמים מתבוסה. כפי שכתב ווינסטון צ'רציל בזיכרונותיו:
'…הדבר היחיד שבאמת הפחיד במהלך המלחמה, היה האיום מצדן של הצוללות הגרמניות.'
ואם כל זה לא היה מספיק, לדוניץ היה קלף נוסף בשרוולו – דגם חדש של צוללת שהיה עתיד לשנות את פני המערכה כולה.
הצוללת של וולטר
הגרמנים הפעילו מספר דגמי צוללות במהלך המלחמה. המרכזי שבהם היה דגם בשם 'סימן שבע' שכונה גם 'סוס העבודה' של השייטת, שכן צוללות מדגם זה נשאו בעיקר העול של הסיורים והתקיפות. צוללות מדגם סימן שבע נחשבו לאמינות ולטובות, אך היה להן חיסרון בולט – מהירותן. כשהיו מעל המים, נעו הצוללות במהירות של שבע עשרה קשרים, כשלושים קמ"ש, מהירות דומה לזו של ספינת קרב ממוצעת – אך מתחת למים צנחה מהירות ההפלגה המירבית לשבעה קשרים בלבד. עובדה זו הביאה לכך שאם נתגלתה הצוללת על ידי ספינ ת אויב וירדה אל מתחת לגלים, היא לא הייתה מסוגלת לחמוק מהמקום במהירות ועמדה בסיכון גבוה להיפגע מפצצות עומק. הסיבה לאטיות זו הייתה מנועי הצוללות. המנוע הראשי היה מנוע דיזל רב עצמה – אך כיוון שדיזל זקוק לחמצן כדי לבעור, ניתן היה להפעיל את המנוע אך ורק כשהצוללת הייתה מעל המים. מתחת למים, הצוללות נעזרו במנוע חשמלי – אך המצברים שהזינו את המנוע היו חלשים יחסית, ומכאן אטיות ההפלגה.
עוד לפני המלחמה פנה אל קרל דוניץ מדען בשם פרופ' הלמוט וולטר (Walter), וסיפר לו אודות המצאה חדשה שלו: מנוע המבוסס על דלק במעגל סגור – או במילים אחרות, מנוע שאינו זקוק לאוויר כדי לפעול. המפתח להמצאה היה נוזל בשם פרהידרול (Perhydrol), שכל מולקולה שלו הכילה שני אטומי מימן ושני אטומי חמצן. מערכת מיוחדת הייתה מפרקת את הפרהידרול למים וגז של חמצן טהור – וחמצן זה היה מוזן למנוע הדיזל לשם הבעירה. המשמעות הייתה שצוללת המצוידת במנוע של וולטר הייתה מסוגלת לנוע מתחת למים לאורך זמן רב, מבלי שתיאלץ להתרומם אל פני הים. כדי לנצל את היכולת באופן מיטבי, תכנן פרופ' וולטר גוף חדש לצוללות: גוף אליפטי דמוי טיפה, שניחן בחיכוך נמוך יותר במים ביחס לגוף הקעור של הצוללות הקיימות. חישוביו של וולטר הראו ששילוב מנוע רב עצמה עם חיכוך מופחת עם המים יאפשר לצוללת שלו הפלגה במהירות של כמעט שלושים קשרים מתחת למים! דהיינו, מהירות גבוהה יותר מכמעט כל כלי שיט שהיה ברשותן של בעלות הברית. העיצוב החדש שהגה וולטר היה כה מוצלח, עד שבימים שלאחר המלחמה העתיקו אותו האמריקנים ויישמו אותו בצוללות הגרעיניות שלהם בהצלחה רבה.
קרל דוניץ התרשם מאד מהמצאתו של פרופ' וולטר, ואישר לו להמשיך ולפתח את הרעיון – אך בשנתיים הראשונות של המלחמה התנהל תהליך הפיתוח בעצלתיים. על הנייר, מנוע מבוסס פרוהידרול היה רעיון מוצלח – אבל כשניסו המהנדסים ליישם אותו בפועל, נתקלו בקשיים רבים. למשל, הסתבר שהפרוהידרול גורם לקורוזיה מואצת בצינורות הדלק. זאת ועוד, אם הייתה בצינור פניה חדה, הלחץ המוגבר שנוצר בנקודת הפניחה גרם להתלקחות ספונטנית של הפרוהידרול, תופעה מסוכנת מאוד שחייבה את המהנדסים לתכנן מחדש את מערכת הדלק בצוללת כולה.
הגרמנים הבינו שיידרשו עוד שנים רבות כדי להתגבר על כל הקשיים הטכניים, ובנובמבר 1942 כינס דוניץ את צמרת הפיקוד שלו כדי להחליט לאן מועדות פניה של הצוללת החדשה. התחזיות שהוצגו בכנס לגבי סיומו המשוער של תהליך הפיתוח לא היו מעודדות, ונדמה שהפרויקט כולו היה על סף ביטול. אך שני מהנדסים שנכחו בדיונים העלו רעיון מפתיע ובלתי צפוי.
כדי לאפשר לה טווח הפלגה גדול ללא צורך בתדלוק, הכילה הצוללת החדשה שתכנן פרופ' וולטר מיכל דלק גדול במיוחד שאמור היה להחזיק את הפרוהידרול. שני המהנדסים הציעו לפרק את מיכל הדלק, ולצייד את הצוללת במנועים הרגילים – דהיינו, מנוע דיזל מבוסס אוויר ומנוע חשמלי. את החלל שנותר לאחר פירוק מיכל הפרהידרול הם מילאו במצברים עבור המנוע החשמלי. התוספת המשמעותית של מצברים העניקה כוח רב למנוע החשמלי: מהירות ההפלגה הצפויה מתחת למים הייתה כשמונה עשרה קשרים – אמנם לא גבוהה כמו זו שאמור היה לספק המנוע שהציע פרופ' וולטר, אך עדיין יותר מפי שתיים ממהירותן של צוללות סימן שבע. והחשוב ביותר – את התכנון המעודכן ניתן להשלים בתוך חודשים במקום שנים, כיוון שהוא מבוסס על מנועים קיימים וטכנולוגיה מוכחת.
קרל דוניץ הבין שמדובר בפריצת דרך שעשויה להכריע את המלחמה. צוללות מהירות שכאלה יוכלו לתקוף את מטרתן מטווח קרוב, ואז לצלול ולחמוק בשיא המהירות מהזירה עוד לפני שספינות האויב יספיקו להתארגן לתקיפת נגד. בנוסף, מהירותן הגבוהה של הצוללות תאפשר להן לכסות שטחי סיור נרחבים באוקיינוס ולאתר שיירות רבות יותר. המצור הימי שיטילו הצוללות המשופרות על בריטניה יחנוק את אספקת חומרי הגלם, ותעשיות הנשק שלה יעצרו מלכת. כפי שחזו המהנדסים, בתוך שישה חודשים בלבד נסתיים תהליך הפיתוח, וביוני 1943 אישר היטלר את ייצור הצוללות החדשות, 'סימן 21', או בשמן השני – Elektroboots, 'צוללות חשמליות'.
מכ"ם, מטוס ומגלה כיוון
בעוד הצוללות החדשות קורמות עור וגידים, החלה כף המלחמה נוטה שוב לטובת בעלות הברית. ב-30 באוקטובר, 1942, גילה מטוס סיור בריטי את הצוללת U-559 באגן המזרחי של הים התיכון, כמאה וחמישים קילומטרים צפונית למצרים. מספר משחתות תקפו את הצוללת, הסבו לה נזק קריטי והכריחו את צוותה לנטוש אותה. בעוד הצוללת הולכת ושוקעת, זינקו אליה שלושה מלחים בריטים: הם הצליחו לחלץ מתוכה מכונת אניגמה וצפנים סודיים, לפני שהצוללת התמלאה מים וטבעה. שניים מתוך שלושת המלחים הבריטיים ירדו עמה אל המצולות. קרבנם לא היה לשווא: בעזרת המכונה והצפנים הצליחו אנשי המודיעין בבלצ'לי פארק לפצח שוב את צופן התקשורת הנאצי, ושיירות האספקה חזרו להתחמק מריכוזי הצוללות שארבו להן.
במקביל, צוידו ספינות הליווי בנשק נגד צוללות חדש ויעיל יותר מפצצות העומק: פצצות מרגמה שכונו 'דורבן', Hedgehog. פצצות מרגמה אלה נורו מקדמת הספינה במטחים של כמה עשרות פצצות בכל פעם, ונפלו אל קרקעית האוקיינוס כמו 'גשם קטלני' שהתפוצץ במגע עם גוף הצוללת. הסיכוי לפגיעה ישירה בצוללת נמוך יחסית, אך מספרן הרב של הפצצות הפך אותן לאיום מסוכן מאוד מבחינת הגרמנים.
מבין כל הפיתוחים הטכנולוגיים שאימצו הבריטים והאמריקנים במהלך שנת 1943, היו שלושה חידושים ספציפיים שהשפיעו באופן קריטי על מהלך המלחמה. אלו הן מגלה כיוון תדר גבוה, המכ"ם (או 'רדאר') ומטוסי בעלי יכולת טיסה ארוכת טווח. כל אחד מהם היה מהפכני בפני עצמו – אך השילוב של שלושתם היה קטלני.
שמו המלא של מגלה הכיוון היה High Frequency Direction Finder, ובראשי תיבות – HF/DF או כפי שכינו אותו הכל: Huff Duff. ה-Huff Duff מבוסס על העובדה שגלי רדיו, כמו אלו ששימשו את הצוללות לתקשורת עם החוף, מתפשטים לכל הכיוונים כמו האדוות שיוצרת אבן הנופלת לאגם. דמיינו את עצמכם עומדים על שפת האגם, ומביטים באדוות שכאלה: קל למדי לנחש את הכיוון הכללי ממנו מגיעים הגלים, אבל קשה לדעת את המרחק אל נקודת המקור שלהם. האם היה זה סלע גדול שנפלה רחוק מהחוף, או חלוק נחל שנחת ממש קרוב ליבשה? שניהם עשויים ליצור אדוות דומות. ה-Huff Duff סיפק מידע דומה: באמצעות הגלאי ניתן להבחין בכיוון אל האנטנה המשדרת, אבל לא את המרחק אליה.
אך אם יש ברשותנו שני גלאים, כל אחד במקום אחר, המצב שונה. כל גלאי יכול למצוא את הכיוון אל האנטנה – דהיינו, אל הצוללת המשדרת – כך שנקודת החיתוך בין שני הכיוונים תעניק לנו את מיקומה המשוער.
בסוף 1942 התקינו בעלות הברית גלאי Huff Duff על ספינות רבות, וזכו ביתרון משמעותי על פני הגרמנים. כדי ליישם בהצלחה את טקטיקת 'להקות הזאבים' היה על הצוללות לתאם את הגעתן לנקודת התקיפה בתזמון המתאים – תיאום שדרש תקשורת עניפה. אפילו אם התקשורת האלחוטית הייתה מוצפנת ותוכנה סמוי, ספינות בעלות הברית עדיין היו מסוגלות לזהות את מקור השידור, וזה הספיק להן לרוב כדי לתקוף את הצוללות מבעוד מועד.
החידוש השני היה, כאמור, המכ"ם. הגרמנים היו מודעים לכך שהבריטים מפתחים מערכות מכ"ם לגילוי צוללות וספינות ממרחק רב, אך לא ייחסו לכך חשיבות. המכ"מים הראשונים שהתקינו הבריטים בספינותיהם לא היו יעילים במיוחד: הן היו מסוגלים לאתר צוללת על פני המים במרחק של כמה קילומטרים בלבד, וגם זאת בתנאים אידיאליים. נוסף על כך, הגרמנים פיתחו מכשיר שהיה מסוגל לזהות שידורי מכ"ם, וכך הבחינו הצוללות באיום המתקרב מבעוד מועד וצללו אל המבטחים. השינוי המשמעותי הראשון בתחום זה התחולל במהלך 1942: הבריטים והאמריקנים החלו להשתמש במכ"ם חדש ששידר גלי רדיו בתדרים גבוהים יותר מבעבר. המכ"ם החדש היה לא רק יעיל ורב עצמה יותר מקודמיו – הוא גם היה בלתי ניתן לגילוי במכשירים שהיו ברשות הצוללות הגרמניות.
במקביל למכ"ם החדש, הופיע בזירה גם מטוס חדש: ה-B24 Liberator. הגרמנים חששו מאוד מיכולותיה התעשייתיות של ארצות הברית, ובצדק. ה'ליברטור' מדגים באופן מוצלח מאד את עצמת מפעלי התעשייה האמריקנים. זהו המטוס הקרבי המיוצר ביותר בהיסטוריה: למעלה מ-18,000 מטוסים עזבו את פסי הייצור במהלך המלחמה. בשיאה ייצרה ארצות הברית מטוס אחד בכל 55 דקות. מפעל אחד בלבד של חברת פורד בדטרויט ייצר יותר גופי מטוסים מהתעשייה האווירית היפנית כולה, וכחצי מסך כל התפוקה של מפעלי המטוסים הגרמניים.
הליברטור הקובייתי והגדול לא היה מטוס 'יפה' במובן האסטתי של המילה, אבל ניחן בטווח טיסה גדול מאוד ויכולת נשיאה מרשימה. מהרגע שאימצו אותו הבריטים, הם השתמשו בו כדי לסגור את 'הפער האווירי' שבמרכז האוקיינוס האטלנטי – האזור שבו עד אותו הזמן פעלו ספינות בעלות הברית ללא סיוע מטוסי סיור, היכן שפגיעת הצוללות הגרמניות בבעלות הברית הייתה הקשה ביותר.
היו בגרמניה מי שחששו שהבריטים והאמריקנים יצליחו להרכיב מערכות מכ"ם על גבי מטוסיהם, אך המדענים הגרמניים דחו את החששות. הם העריכו כי המכ"מים הנוכחיים שבידי בעלות הברית כבדים ומסורבלים מכפי שניתן יהיה לשאת אותם באמצעות מטוס. המציאות טפחה על פניהם. הערכות המומחים נסמכו על מאמצי פיתוח המכ"ם של הגרמנים עצמם, אך אלו היו בפיגור משמעותי אחר הבריטים שנתנו לפיתוח טכנולוגיית המכ"ם עדיפות עליונה עוד בימים שלפני המלחמה. החל מחודש מרץ 1943 החלו מטוסי הליברטור לשאת מכ"מים, ושילוב מטוס סיור בעל טווח ארוך, חימוש מסיבי ויכולת לגלות צוללות גם ביום וגם בלילה, התברר כצירוף מסוכן במיוחד עבור שייטת הצוללות הגרמנית.
חודש מרץ של 1943 היה, כפי שציינתי קודם, החודש המוצלח ביותר עבור הצוללות – אך בתוך חודשיים בלבד, בזכות המטוסים, ה-Huff Duff והמכ"ם, התהפכה הקערה. ארבעים ואחת צוללות גרמניות הושמדו ב'מאי השחור' – קרוב לרבע מכלל הצוללות הפעילות בשייטת כולה. מפרץ ביסקיה בדרום צרפת, שבתחילת המלחמה העניק לגרמנים יתרון עצום על פני בעלות הברית בזכות הנמלים שלחופיו – הפך כעת ל'עמק המוות': צוללות גרמניות רבות הושמדו במפרץ עוד בטרם הספיקו אפילו לצאת אל האוקיינוס עצמו. על אחת הצוללות שהוטבעו היה פטר דוניץ, בנו של האדמירל.
ארונות קבורה צפים
בתחילה האמין דוניץ כי הצוללות מסוגלות וצריכות להילחם במטוסי האויב. הנוהל המקובל בקרב מפקדי הצוללות היה שברגע שניצפה מטוס מתקרב – יש לצלול במהירות ולהתרחק מהמקום. טקטיקה זו איפשרה לצוללת לחמוק מהמטוס, אך גם הכריחה אותן לנתק מגע מהשיירות שלהן ארבו. באחד במאי פרסם דוניץ פקודה תחת השם 'מתקפת נגד': על פי הפקודה על הצוללת נאסר להתחמק מהמטוס המתקרב, ועליה לנסות ולהפיל אותו באמצעות תותחים שהיו מותקנים על סיפונה.
פקודתו של דוניץ לא הייתה משוללת היגיון. התותחים הגרמנים היו מתקדמים ויעילים, וצוללות גרמניות הצליחו להפיל מטוסי סיור של בעלות הברית לא פעם. אך דוניץ לא לקח בחשבון את העובדה שהפיקוד הבריטי היה מוכן להקריב בשמחה מטוס תמורת צוללת: לבריטים היו כמה אלפי מטוסי סיור, בעוד שלגרמנים רק כמה מאות צוללות. פקודת 'מלחמה שערה' הייתה בתוקף רק 97 ימים לפני שבוטלה, אך בפרק זמן זה הצליחו מטוסי סיור להטביע 20 צוללות גרמניות ולפגוע קשות בשבע עשרה אחרות – במחיר של 120 מטוסים 'בלבד'.
'מאי השחור' היה סימן לבאות. מאותה הנקודה ואילך איבדו הגרמנים בהדרגה את המומנטום ההתקפי, ומספר הספינות שהצליחו הצוללות להטביע בכל חודש הלך וקטן בהתמדה. קרל דוניץ הבין את חומרת המצב, אך ניסה לעודד ולרומם את מורל אנשיו. הוא ערך ביקורים תכופים בבסיסי הצוללות, שוחח עם הצוותים והבטיח להם כי טכנולוגיה מהפכנית שתיכנס לשימוש בקרוב תשנה את מאזן המלחמה מקצה לקצה. הצוללת 'סימן 21' הייתה עדיין בשלבי ייצור ראשוניים, אך המהנדסים הגרמנים לא הפסיקו לשפר ולשכלל את דגמי הצוללות הקיימים ואת ציודן.
שני שכלולים שכאלה נכנסו לשימוש בשלהי 1943. הראשון היה טורפדו אקוסטי: טורפדו שהיה מסוגל להתביית על מטרתו בעזרת רעשי המדחף המסתובב במים. הטורפדות הקיימים היו 'טפשים', במובן שנעו בקו ישר או במסלול מתוכנן מראש מהרגע שנורו ועד שפגעו במטרתם – או שפספסו אותה, כמובן. הטורפדו האקוסטי היה מסוגל לכוון את עצמו תוך כדי תנועה במים, ובכך לשפר את סיכויי הפגיעה.
השכלול השני היה רעיון שהגרמנים 'גנבו' מההולנדים. כשכבשה גרמניה את הולנד ב-1940, נלקחו שלל שתי צוללות הולנדיות. המהנדסים הגרמנים גילו שההולנדים יישמו בצוללות שלהם רעיון חדש: צינור מתקפל שאיפשר לצוללת לינוק אוויר עבור מנועי הדיזל גם בזמן צלילה, כשהצוללת שקועה בעומק של מספר מטרים ספורים. הרעש שהשמיע צינור האוויר בזמן פעולת המנועים הזכיר לחיילים הגרמנים נחירות של אדם ישן – בגרמנית, Schnarchen, מילה שמזכיר את המילה to Snore באנגלית. מכאן הגיע השם שהעניקו הגרמנים לצינור יניקת האוויר: 'שנורקל'.
היה היגיון מסוים ברעיון ההולנדי: מכיוון שרק קצהו העליון של הצינור היה מעל המים, הסיכוי שהצוללת תתגלה היה נמוך יותר מאשר אם הגוף כולו צף על פני הגלים. אף על פי כן, הגרמנים לא התרשמו במיוחד מהשנורקל. הצוללות הגרמניות, כזכור, תוכננו במקור כך שיבלו את מרבית זמנן מעל המים – והצלילה הייתה, במוחם של המהנדסים, פעולה שמטרתה העיקרית הייתה רק לאפשר לצוללת לחמוק מתוקפיה. כיוון שכך, צוללת לא הייתה אמורה לבלות ימים ארוכים מתחת למים, כי אם שעות ספורות בלבד: המצברים שהניעו את המנוע החשמלי היו פיתרון נאות לפרק זמן קצר זה, ולא היה צורך בשנורקל הרועש. רק במחצית השנייה של 1943, כשהצוללות הגרמניות היו מוכרחות לבלות זמן רב יותר ויותר מתחת למים בניסיון לחמוק ממטוסי הסיור של בעלות הברית, נזכרו המהנדסים בשנורקל ההולנדי והחלו מרכיבים שנורקלים מתקפלים על הצוללות הקיימות.
שנורקל מורם בצוללת גרמנית - הפודקאסט עושים היסטוריה
השנורקל העניק לצוללות יתרון מסוים בעצם העובדה שהמכ"מים הבריטים והאמריקניים לא היו מסוגלים לגלות את הצינור הצר והארוך בינות לגלים, וכך איפשר לצוללת להתגנב קרוב יותר אל מטרותיהן. אך בה בעת היו לשנורקל גם חסרונות: למשל, צוללת עם שנורקל מורם הייתה מוגבלת למהירות הפלגה נמוכה, כדי שלחץ המים לא יעקם הצינור הדק וישבור אותו , וכדי שהרעש שהשמיע השנורקל לא יהפוך את הסונאר הרגיש של הצוללת לכמעט חסר תועלת. בחודשים הראשונים סבלו השנורקלים מבעיות אמינות קשות, במיוחד בשסתום שהותקן בקצה הצינור ושהיה אמור למנוע חדירת מי ים אל המנוע. אם כשל השסתום ואספקת האוויר החיצונית נחסמה, ניסו מנועי הדיזל לינוק אוויר מכל מקור אפשרי אחר – ומקור זה היה, מטבע הדברים, האוויר שבחלל הצוללת. לחץ האוויר בתוך הצוללת ירד בבת אחת, והמלחים התפתלו על הרצפה כשהם סובלים מכאבי אוזניים איומים, עד כדי קריעה מוחלטת של עור התוף.
גם הטורפדו האקוסטי לא הגשים את הציפיות ממנו. הטורפדו הצליח להתביית רק על ספינות רועשות במיוחד, ופספס ספינות שנעו במהירות איטית יחסית – כמו ספינות סוחר, שהיו מטרותיהן העיקריות של הצוללות. לפחות בשני מקרים שונים טבעו צוללות כשהטורפדו שירו הסתובב לאחור, ננעל על הרעש שהשמיעה הצוללת עצמה – ופגע בה. עם הזמן למדו בעלות הברית להפעיל אמצעי הטעיה כנגד הטורפדות – מכשיר שנגרר מאחורי הספינה והשמיע רעשים חזקים במיוחד – והפחיתו עוד יותר מיעילותם.
שייטת הצוללות נכנסה לשנת 1944 במצב קשה במיוחד. הצוותים עצמם היו עדיין מסורים מאד: רובם היו צעירים שגדלו במערכת החינוך הנאצית, עברו שטיפת מוח מאסיבית והאמינו בכל לבם בחזון הנאצי ובנצחון הארים על בני הגזעים הנחותים. אך אמונה עיוורת אינה תחליף ליכולת מעשית, והעליונות הטכנולוגית של בעלות הברית הביאה לתוצאות ברורות. במהלך השנה הטביעו הגרמנים 120 ספינות סוחר, במחיר בלתי נתפס של 130 צוללות משלהם. שיעור האבדות בקרב צוותי הצוללות היה שבעים וחמישה אחוזים: שלושה מכל ארבעה מלחים שיצאו לים לא שבו ממנו. היה זה שיעור האבדות הגבוה ביותר בצבא הגרמני כולו, בכל החזיתות. חיילים שיצאו להפלגה נפרדו מחבריהם כאילו הלכו אל מותם הוודאי. הצוללות זכו למוניטין מפוקפק של 'ארונות קבורה צפים'.
עליונות טכנולוגית
הפיקוד הגרמני היה בלחץ, אך הדגם סימן 21, הצוללת המתקדמת והמהירה שכולם התפללו שתחלץ את הצי הגרמני מהבור העמוק שבו היה נתון, עדיין לא הייה מוכן. לוחות הזמנים במספנות הראו שהצוללת הראשונה מהדגם החדש תהייה מוכנה רק בחודש נובמבר של 1945, ולא תיכנס לפעילות מבצעית עד אמצע שנת 1946.
הגרמנים ידעו שלוח זמנים זה אינו מתקבל על הדעת. ראשי הצי פנו אל תעשיין גרמני בשם אוטו מרקר (Merker), היה בעל ניסיון עשיר בייצור המוני של מכוניות, וביקשו את עזרתו בהאצת תהליך הייצור של הצוללות החדשות. מרקר בחן את תהליך הייצור הקיים וזיהה את נקודת התורפה העיקרית שלו. המספנות שייצרו את הצוללות עשו זאת באופן טורי: חלקי הצוללת יוצרו בזה אחר זה, ואז הורכבו לכדי גוף שלם. הייצור הטורי היה אטי מאוד: כל חלק יוצר רק כשהקודם לו היה מוכן, כך ששנה וחצי נדרשו כדי לבנות צוללת אחת. מרקר דירבן את המספנות לשנות את התהליך כולו. במקום לבנות את החלקים בזה אחר זה באותו המפעל, כל מפעל ייצר חלק מסוים מהצוללות – כך שכל המפעלים עבדו במקביל זה לזה. באופן זה הצליח מרקר לקצר את הזמן הדרוש לבניית צוללת שלמה לחצי שנה בלבד, וכבר בתחילת 1945 עזבו הצוללות הראשונות מדגם סימן 21 את פס הייצור.
הצוללת המבצעית הראשונה מדגם סימן 21 הייתה U2511, בפיקודו של אדלברט שני (Schnee) – קצין מנוסה ומוערך מאוד. בשלושים באפריל, 1945, יצאה U2511 מנמל ברגן שבנורבגיה אל עבר האיים הקריביים, לסיור המבצעי הראשון שלה. היא נתגלתה על ידי ספינות קרב בריטיות, אך כפי שניבאו מהנדסיה היא ניצלה את מהירותה מתחת למים כדי לחמוק ללא קושי מהספינות ומפצצות העומק שהוטלו עליה.
ארבעה ימים לאחר מכן, בארבעה במאי, זיהתה הצוללת משחתת בריטית בשם HMS Norfolk. אדלברט שני, האמין בפוטנציאל הקרבי של הכלי שבפיקודו והחליט להעמיד אותו למבחן המציאות. הוא ירד אל מתחת למים, חדר במהירות ובשקט מופתי דרך מערכי הגילוי וההגנה של המשחתת, והציב את הצוללת שלו במרחק של חמש מאות מטרים מהמשחתת – נקודת תקיפה מושלמת, ממש לפי הספר, שממנה למשחתת לא היה סיכוי להינצל.
שני לא ירה. באותו הרגע אחז בידו שדר שהתקבל באלחוט שעות ספורות קודם לכן: הוראת הכניעה של צבא גרמניה. לאחר שהפגין את עליונותה הטכנולוגית של הצוללת שלו באופן שאינו משתמע לשני פנים, הורה שני לצוותו להשיט את הצוללת בחזרה לנמל ברגן, שם נכנע בפני כוחות בעלות הברית. כעבור מספר ימים פגש מפקד הצוללת קצינים מה-Norfolk, וסיפר להם על המפגש ביניהם בים. קציני המשחתת סירבו בתחילה להאמין שהצוללת הצליחה להתקרב לטווח כה קצר מהמשחתת מבלי להתגלות, אך השתכנעו כשהציג בפניהם שני את רישומי יומן ההפלגה של U2511.
הפיהרר דוניץ
דוניץ, כמו שאר מפקדי הצבא ובכירי השלטון, ידע שהמלחמה אבודה ושהכניעה היא רק עניין של זמן. סביר להניח שגם לא הופתע במיוחד לשמוע אודות התאבדותו של היטלר בבונקר שבברלין. ההפתעה האמתית נכונה לו יממה לאחר מכן, כשקיבל לידיו את צוואתו של הפירהר: היטלר מינה אותו, את קרל דוניץ, ליורשו. אף אחד, כולל דוניץ עצמו, לא צפה את הבחירה הדרמטית. היטלר, בהתקף פראנויה על סף תבוסה, החליט שבכירים במפלגה הנאצית כגון הרמן גרינג והיינריך הימלר – מי שהיו המועמדים הטבעיים להחליפו – בגדו בו והפנו לו את גבם ברגעיו האחרונים, והחליט למנות את דוניץ הנאמן למפקדו העליון של הרייך השלישי.
דוניץ קיבל את הבשורה על מינויו בבסיס של הצי בצפון גרמניה. למחרת הגיע לבסיס היינריך הימלר לאחר שנמלט מברלין המתפוררת. הוא פסע אל משרדו של דוניץ מלווה בשישה קציני אס-אס. האדמירל תיאר את המפגש המתוח בין השניים במילים האלה:
"הצעתי לו כסא, והוא התיישב לפני שולחני שעליו – חבוי בין כמה ניירות – היה אקדח עם נצרה פתוחה. מעולם לא עשיתי דבר שכזה, אבל לא היה לי מושג מה תהיה תוצאת הפגישה.
הגשתי להימלר את הטלגרמה ובה המינוי שלי. 'קרא, בבקשה.' אמרתי. בזמן שקרא את המכתב, הבעת תדהמה עלתה על פניו. כל תקווה שהייתה בו נגוזה. הוא החוויר. לבסוף התרומם וקד קידה. 'הרשה לי,' הוא אמר, 'להפוך לסגנך בממשלה החדשה.' השבתי לו שהדבר אינו בא בחשבון, שאין לי שום שימוש בשירותיו. הימלר עזב את משרדי באחת בלילה."
הימלר נלכד על ידי הבריטים מספר ימים לאחר מכן, והתאבד בתאו. לדוניץ לא היו מחשבות על התאבדות. הוא ידע שהמשימה החשובה ביותר שלו היא לארגן כניעה מסודרת ומהירה ככל האפשר של הצבא, שכן בשלב זה של המלחמה כל מוות הוא מוות מיותר לחלוטין. מטרתו הראשית הייתה להעביר כמה שיותר חיילים גרמנים אל החזית המערבית, כדי שיוכלו להיכנע לבריטים ולאמריקנים. הגרמנים הרגו כעשרים מיליון חיילים ואזרחים רוסים במהלך הפלישה הכושלת לברית המועצות, ואלו לא נטו להתייחס בסלחנות לשבויים – אם בכלל לקחו שבויים, זאת אומרת.
בשמונה במאי, 1945, הורה דוניץ למפקדי הצבא לחתום על הסכמי הכניעה, והמלחמה נסתיימה באופן רשמי. בעלות הברית לכדו כמאה וחמישים צוללות: רובן הוטבעו בשנים שלאחר המלחמה, ומיעוטן עדיין מוצגות לראווה במוזאונים ברחבי העולם.
קרל דוניץ הועמד לדין במסגרת משפטי נירנברג. הוא הורשע בפשעי מלחמה, אך בזכות העובדה שלא היה מעורב באופן ישיר בשואה ובשאר מעשי הטבח, נידון לעשר שנות מאסר בלבד. בשנת 1956 יצא לחופשי, וחי את שארית חייו בבית כפרי במערב גרמניה. הוא כתב שתי אוטוביוגרפיות על תקופת המלחמה, ומעולם לא הביע חרטה על התפקיד החשוב שמילא במכונה הנאצית הדורסנית, ועל שלושים אלף החיילים והאזרחים שנהרגו כתוצאה מתקיפות הצוללות. הוא ראה בעצמו חייל נאמן, פטריוט גרמני שעשה את המוטל עליו כפי שהגנרלים הבריטים, האמריקנים והסובייטים עשו את המוטל עליהם. דוניץ הלך לעולמו בשנת 1980.
חיל הים הישראלי
הגרמנים, אם כן, הפסידו את המלחמה לא בגלל העדר אומץ לב או פיקוד גרוע – אלא בעיקר בגלל שהפסידו במרוץ החימוש הטכנולוגי. אך למרות התבוסה במלחה, הידע והניסיון שצברו מהנדסיה בעניין תכנון צוללות מתוחכמות ובנייתן, לא נעלם. בשנות החמישים, כחלק משיקום כלכלתה של מערב גרמניה, הרשו לה המעצמות לפתח צוללות חדשות לשם ייצוא – במשקל שלא יעלה על 450 טונות, דהיינו צוללות קטנות יחסית. הגרמנים שלו מהמים מספר צוללות טבועות ושיפצו אותן, ולאחר מכן אף החלו לייצא דגמים חדשים לגמרי. צוללות אלה היו אולי זעירות ביחס לצוללות הגרעיניות של האמריקנים והרוסים, אך הן היו שקטות ועתירות בטכנולוגיה מתוחכמת, וברבות הימים הפכו לאחד ממוצרי הייצוא החשובים ביותר של גרמניה.
אחד מדגמי הצוללות הראשונים שפיתחו המספנות הגרמניות בשנות השישים היה סימן 206. חיל הים הישראלי, שבחן באותה התקופה מספר דגמי צוללות מתוצרת דנית ואיטלקית, החליט שהצוללות הגרמניות עדיפות עליהן. ההסכם עם הגרמנים נחתם, אך מסיבות פוליטיות ברורות הוחלט שהייצור יעשה בבריטניה ולא בגרמניה. שמו של הדגם 'סימן 206' הוסב לדגם 'גל', וצוללות גל שימשו את חיל הים במשך שנים רבות ובהצלחה רבה.
הדגם הבא שפיתחו הגרמנים, סימן 209, נחשב לצוללת הנמכרת ביותר בעולם. ארבעה עשר ציים רכשו צוללות מדגם זה – ושוב, גם אנחנו: אלו הן צוללות הדולפין, הנשק היקר ביותר של צה"ל. גם במקרה זה להיסטוריה המורכבת בין שתי המדינות הייתה השפעה על העסקה המתגבשת, ובמקרה זה לטובתה של ישראל: הגרמנים מימנו את מרבית העלות של בניית הצוללות היקרות. כך יצא שדווקא מדינת ישראל הייתה לאחת מהמרוויחות הגדולות מהצלחתה של שייטת הצוללות הגרמנית, מקור גאוותו של היטלר. הגורל, כך נדמה, אינו סובל מחוסר אירוניה.
Part I – Battle of The Atlantic
When Hitler decided to invade Poland in 1939 the German navy had only twenty-four warships — in accordance with the armistice agreements Germany had signed at the end of the First World War, which placed severe limitations on German military forces. Great Britain — Germany’s main enemy during the first years of the war — was an enormous empire with the world’s largest fleet — over 300 ships — and ports all over the world.
Even so, the small, outgunned German fleet managed to strike painful blows to Great Britain by aiming directly for its soft underbelly. The Germans almost succeeded in cutting off Great Britain’s shipping lanes, and thus its supply of fuel and raw materials. The credit for this success belongs to the German flotilla of submarines: the Unterseeboots, or U-Boats in English.
Great Britain and its allies — mainly the US and Canada — had to contend with the German U-Boats in a constantly changing technological environment. The battle between the Allied fleets and the German submarine navy serves as a prime example of WW2 Technology, and the important role that was played by science and technology in determining the outcome of World War II.
Karl Dönitz
Karl Dönitz enlisted in the Imperial Navy in 1910 and during World War I, he served as an officer on a battleship in the Black Sea. When the ship was drydocked for repairs Dönitz was stationed on land, as the commander of a small airport in the Ottoman Empire, which was allied with Germany. Dönitz, who was a highly motivated officer, was bored with his new posting and volunteered to serve in Germany’s submarine fleet. In 1918 he received his first command of a submarine, but not for long: only a month later a British battleship sunk his U-Boat and Dönitz was taken prisoner.
After the war, Dönitz returned to Germany and served in its armed forces. He quickly climbed the ranks and by 1939 he was given command of the entire flotilla of U-Boats. Like the rest of the German navy at that time, it wasn’t in great shape. In fact, the armistice agreement at the end of WWI didn’t allow Germany to have any submarines at all. Under the guise of academic research and co-operation with other nations, the German navy had continued to develop the technologies necessary for a fleet of submarines – but even so, when WWII broke out Dönitz had only 57 submarines — and less than half of them were actually sea-worthy.
Low Expectations
In addition, almost no one — either in Germany or in Great Britain — believed that submarines would ever play any significant role in marine warfare. And they believed that for two reasons.
The first was their experience during WWI. During the first half of the Great War, German submarines did manage to damage British battleships and Merchant Marine ships that were carrying essential equipment and raw materials. But, as soon as Great Britain began organizing its commercial shipping in convoys, rather than each ship traveling on its own, the submarines became far less effective. A lone merchant ship was easy prey for a submarine, but a crowded convoy escorted by armed battleships was a harder nut to crack. The Germans lost 178 U-Boats during WWI, more than half their entire fleet — without managing to significantly disrupt the British lines of supply.
he second reason was the invention of sonar — a new technology that the British developed in the interwar period. Sonar can locate a submarine by sending out a pulsed sound wave and then listening to the echoes returned by the sub’s metal shell. Sonar deprived the U-Boats of their main advantage — stealth — and that threatened to make them irrelevant.
Serious Technological Problems
But as we have already learned, when WWII broke out the German navy was far inferior to that of Britain, and so it couldn’t break through the British siege of Germany’s ports. So, Marine combat by submarine was really the only option that Germany had.
And if their numerical inferiority wasn’t enough — the U-Boats suffered from serious technological problems. During the first few months of the war, there were several occasions when German subs encountered British ships and launched surprise attacks — only to discover that none of their torpedoes worked! Some of them would pass under the hull of their target, others would hit the side of the ship but then fail to explode. It took a long and comprehensive investigation for the engineers to find the reason for these malfunctions — the fuses of the torpedoes were overly sensitive to high pressure. They finally resolved the problem, but not before a bunch of Quality Control officers were court-martialed and thrown into the brig.
So, in the first months of WWII, the German U-Boats didn’t have much effect on commercial shipping in the Atlantic. Furthermore, the number of new ships that the British put into active service each month far exceeded the number of ships that the Germans managed to sink.
..............................................................................................
The Turning Point
The turning point came in June 1940, when Germany occupied France. Until then the German U-Boats had access only to the North Sea, forcing them to make the long and dangerous trip to reach the Atlantic, where the actual naval battles were taking place. The occupation of France gave the Nazi fleet access to ports along the shores of the Bay of Biscay — a wide body of water leading directly into the Atlantic — and so that really shortened the distance the U-Boats had to travel to reach their targets. The U-Boats had enough fuel to stay underwater for longer periods of time and so Karl Dönitz – the Commander of the fleet — intended to prove to his naval comrades that his crews were going to turn the tables and do far more damage to Britain’s armed convoys than they had in WWI. The tactic that Dönitz chose to employ was called “wolf packs.”
he Germans had already tried the “wolf packs” method during WWI: several U-Boats would congregate around a convoy of commercial ships and attack all of them at once. Such an orchestrated attack would throw the convoy and its armed escort vessels into panic and confusion, as lethal torpedoes sped toward the ships from every direction. It was a great idea – but only in theory. In practice, it called for precise co-ordination between the U-Boats, to ensure they didn’t get in each other’s line of fire during combat. The U-Boat commanders were fully occupied overseeing the operation of their vessels, so it was up to the commander on shore — who saw the complete tactical picture — to “conduct the symphony” and make optimal use of all combat resources. During WWI wireless radio transmission wasn’t advanced enough to allow communication over such large distances and the “wolf pack” attacks were unsuccessful.
But by WWII, the communication technology was more developed and Karl Dönitz believed THAT would be a game changer. The U-Boats now had better, stronger radios and the antennas operating on the shores of France enabled the shore commanders to communicate with those at sea. The German fleet also had a powerful encryption device called Enigma. Enigma looked sort of like a typewriter, but inside it housed an incredibly sophisticated system of disks and gears that converted the words that were typed into a code that — at that time — was thought to be unbreakable. All that new technology enabled Dönitz to conduct his “wolf pack” tactics the way they should be done.
The U-Boats Happy Time
In less than a month after the German occupation of France, the situation in the Atlantic changed dramatically. A German sub that spotted a British convoy would transmit an encrypted message to the onshore commander, who ordered all U-Boats in that area to set up an orchestrated ambush on that shipping lane. The U-Boats attacked simultaneously, on cue from shore command, sowing death, and destruction. In some cases, the wolf packs sunk a third or even half of the ships in a convoy. The losses in naval combat are usually measured in tonnage — the total weight of the enemy ships that each side managed to sink. Before the occupation of France, Germany had managed to sink a monthly average of 80,000 tons worth of British ships; after July 1940 that number would reach upwards of 230,000 per month. The U-Boat crews called the months following the occupation of France the “Happy Time”.
The sudden German success caught Britain with its pants down. The British were totally convinced that the Germans wouldn’t dare attack with subs — not after their dismal failure during WWI — and as a result, they were woefully unprepared. In 1935, four years before the war broke out, only 11 out of over 1,000 British naval officers were trained in anti-submarine warfare.
Even Sonar — the revolutionary WW2 technology that the British were sure would win the day — turned out to be inadequate. Sonar was only effective against subs when they were underwater; when a sub was on the surface the echoes of the audio signal it returned were distorted and a U-Boat could only be detected at a very close range. Lucky for the Germans, their U-Boat hulls were well-suited to sailing on the surface, so that’s where they spent most of their time, diving only when necessary to flee their enemies. The U-Boat commanders traveled on the surface, under the cover of night, and thus managed to take the British by surprise time after time.
Nothing But Admiration
The German command was pleased with the unexpected success of its fleet of U-Boats. Hitler ordered the shipyards to immediately speed up the production of submarines. Karl Dönitz became one of the most admired officers in all the German armed forces and during the war, he rose to command the entire navy. His meteoric rise was partly thanks to his well-known anti-semitic zeal and ardent support for Hitler and the Nazi party. And he was not alone; many of the enlisted men and ranking officers had radical far-right views and had eagerly welcomed Hitler’s rise to power.
It’s not hard to understand why the German people had nothing but admiration for the U-Boat crews. They represented the values and ideals that Germans wanted to see in themselves: patriotism, unity, courage, and technological superiority. The living conditions in the crowded and claustrophobic submarines — fifty men living together in a space the size of three train cars — made it hard enough to simply maintain a daily routine, let alone face the grave dangers they faced week after week, both in combat with the British and when braving the turbulent storms of the Atlantic Ocean. In a submarine even a simple task like flushing the toilet could be potentially lethal. At least one of them sank when a sailor failed to operate the flushing mechanism correctly and sea water flooded the batteries . . .
The commanders of the U-Boats were even more admired. The Commander was the only man looking through the periscope during combat, so he bore sole responsibility for the safety of the submarine and the success of its attack. Daring and fearless commanders became well-known celebrities much like successful pilots did, and crews on leave were generously pampered with gourmet meals and dances, and women would fall at their feet.
The Canadian Navy
The British were suddenly under tremendous pressure. The wolf packs hit the supply convoys time after time, threatening to cut Great Britain off from its overseas colonies — the source of its power. The Americans had not yet declared war on Germany and not even the enormous British fleet could protect the convoys over the vast distances of the Atlantic. Desperate, the British asked Canada to help protect their convoys, at least on the western side of the ocean.
As part of the Commonwealth, Canada was one of Great Britain’s natural allies and had joined in the war effort right from the beginning. Canadian soldiers had fought in WWI and suffered heavy casualties — most of them on land. Unwilling to face a similar fate in this war and preferring to remain a free-standing Canadian force rather than be swallowed up in the British army, the Canadian government was more than happy to agree to this request.
But there was one problem, and not a minor one: Canada didn’t have a navy. To be exact, Canada had six destroyers — but they had been attached to the British fleet as soon as war broke out. In other words, every Canadian who knew the first thing about commanding a battleship was already on the other side of the ocean. The Canadian shipyards went full steam ahead in building new ships, but still, there was no one to command them.
An Unanticipated Growth
Volunteers from all walks of life enlisted in the navy. On most of the new ships, there were only four or five sailors who had any experience at sea – most of them in the Merchant Marines – along with another forty men who had never before left port. The instructors at the naval training centers were forced to accommodate the demand and even students who had failed every test were posted on combat ships. After all, better a cadet who had failed the course than one who had never even signed up for it in the first place…
In less than a year and a half, the Canadian navy grew fifty times over, from 1,800 sailors to almost 100,000. To put that into perspective, the American navy increased only twenty-fold during the entire war.
This unanticipated growth obviously took its toll on the performance of the ships at sea. One Canadian officer wrote in his memoir that:
“At the beginning of the war, most of the new ships were not at all functional. Some of them barely managed to leave port and, if they did make it out to sea, needed a lot of luck to find their way back.”
One popular anecdote tells of a senior officer who saw a ship making a particularly inept maneuver; he sent a furious message to its commander — “What the hell are you doing?” The response — “Mostly learning.”
These novice sailors were thrown into service under particularly difficult conditions. The Canadian government didn’t have the budget to built large destroyers so it approved a crash building program for a Corvette, which was essentially an improved version of a whaling boat. The small corvettes — only sixty meters long — rocked like walnut shells in the high waves of the North Atlantic and their crews suffered terribly from seasickness. The ships, which were slower than destroyers, were equipped with minimal and obsolescent armaments — and they had to do combat with the skilled and experienced crews of the U-Boats…
An Essential Role
People say a lot of things about Canada — that they could have adopted British culture, French cuisine, and American technology, but instead chose American culture, British food, and French technology. They say Canada has only three seasons — almost winter, winter, and still winter. They say the Canadian summer is the nicest day of the year. But no one can deny this one thing: they don’t give up easily.
Between 1941-1943 the Canadian Navy played a significant role in the battle for the Atlantic Ocean. The Canadians provided escorts for approximately 35% of the convoys and were active participants in over half of the naval battles. Canadian corvettes sank close to 50 U-Boats — and they did so at a high cost to themselves. However, the Canadians do not often receive credit for their part in the war. Both the British and the Americans essentially regarded them as a bunch of undisciplined amateurs. But in hindsight, we know that the Canadian navy played an essential role in the battle for the Atlantic, and they did that despite the severe disadvantage they started out with.
Captured Enigma
Nothing can take the place of courage and determination, but luck also plays its part in the war. On the 27th of April, 1941, the British got lucky and things took a turn in their favor.
That day, the U110 U-Boat attacked a convoy in the North Atlantic, east of Greenland. The attack was a success, sinking three merchant marine ships, but unfortunately for the submarine, it was spotted and pursued by two destroyers escorting the convoy. U110 was hit badly, and its commander decided that all was lost. He ordered the crew to surface the ship and abandon it.
And here’s where the British got REALLY lucky. U110 was carrying an Enigma encryption device. German navy procedures regarding the Enigma were clear: the commander must ascertain that the Enigma device has been destroyed before abandoning ship, to prevent it falling into the hands of the enemy. In the case of U110, the commander was sure that it would sink at any moment and that the Enigma would go down with it. He jumped ship with the rest of the crew, began swimming away, but a few minutes later he noticed the sub was still afloat. And that’s where it clicked: he’d made a terrible mistake. So he started swimming back towards the U-Boat. But before he could get there, he was shot and killed.
The British boarded the sub, found the Enigma, and immediately knew what they had on their hands. For a while, the capture of U110 was kept strictly confidential — even from their American allies. The Enigma was delivered to British intelligence, and Alan Turing and his group of code-breakers at the Bletchley Park facility succeeded in breaking the German code.
By intercepting transmissions from the U-Boats the British could guide their convoys between the packs of subs lying in wait for them – and if a U-Boat was detected, the convoy’s armed escort vessels would attack it with depth charges. Depth charges were the allies’ main weapon against U-Boats — but what are they and how do they cripple a submarine?
Depth Charges
A depth charge is a barrel of explosives that is dropped or thrown over the side of the ship and set to explode at a predefined depth. When the charge detonates, it creates a shock wave that can break open the submarine’s hull. But for this kind of catastrophic damage to occur, the charge would have to explode very very close the submarine: 12 feet or less, usually – and since depth charges are ‘dumb’ bombs and were fired blindly – the chances of an actual direct hit were close to none.
However, there is a secondary mode of damage, which can render even a near miss potentially destructive. At the moment of the explosion, the burning hot gasses quickly spread, creating a zone of high pressure and a shock wave. When the gasses cool off, the pressure in the detonation area drops rapidly: at some point, the pressure of the surrounding water becomes higher than the pressure inside the detonation zone. This causes the gas bubble to implode, and this implosion creates a second, less intense shock wave. Both these shock waves hit the sub in rapid succession, one after the other, causing the metal shell of the sub to alternately stretch and bend, like a spoon in the hand of a skilled magician. And much like the spoon, the accumulative stresses of stretching and bending weakens the hull. If enough depth charges are dropped near the submarine, the many smaller shock wave can ultimately cause the metal to split and rupture.
The 2nd ‘Happy Time’
The large number of battleships that the US provided to Great Britain, together with the practical experience gained by the British and Canadian crews as they contended with the submarines, brought that so -called “happy time” of U-Boat activity to an end. The number of successful German attacks plunged, and Admiral Dönitz was forced to reconsider his strategy.
..............................................................................................
In December of 1941 the United States entered the war and Dönitz recognized a golden opportunity. He sent his U-Boats to the eastern coast of the US to attack ships moving north and south, parallel to the coast. Unlike the British and Canadians, the American crews had no experience with submarine warfare and they underestimated the threat that the U-Boats presented. Only troop carriers were provided with escorts and protection; merchant ships continued to sail alone. This mistake extracted a heavy price: within seven months about 600 merchant ships were sunk in the area between North America and the Caribbean islands. This was the “second happy time” of the German U-Boats.
The Air Gap
Once the Americans began traveling in convoys to protect their merchant ships in the eastern basin of the Atlantic, Karl Dönitz redirected his attention to the middle of the ocean.
Reconnaissance aircraft posed a significant threat to the U-Boats during daylight hours, forcing them to operate only at night. But the middle of the Atlantic Ocean was an enormous area and there were no Allied patrol aircraft there since land-based planes could not fly that far. This area, known as the Air Gap, was a perfect hunting ground for the wolf packs and from the beginning of August 1942 the U-Boats mercilessly struck the convoys. Dönitz now had about 350 U-Boats in active service and up to 40 of those subs would launch a concentrated attack against a convoy. The Germans also modified their Enigma devices, so Britain could no longer decode their communications and intercept transmissions between the U-Boats and their shore command.
March of 1943 was the most successful month of the German U-Boat fleet during the entire war: Dönitz’s crews sunk 120 Allied ships, while only losing twelve German subs. Allied losses in the mid-Atlantic were so great that this was the only point at which Britain’s leaders feared they may lose the war. As Winston Churchill wrote in his memoirs:
“…the only thing that ever frightened me during the war was the U-boat peril.”
And if that wasn’t enough, Dönitz had another card up his sleeve — a new kind of submarine that would change the face of the naval combat arena. This U-Boat was said to be faster, stealthier and more dangerous than anything the allied forces had encountered.
Part II – Elektroboot
When WWII broke out, the German fleet was small and weak – especially when compared to the mighty British navy which ruled the seven seas. In particular, the German submarine fleet was a mere shadow of what it once was in the first World War.
But under the leadership of Admiral Karl Dönitz, the German U-Boats became a mighty force that terrorized British merchant ships. In July of 1940 alone, the U-Boats sunk merchant vessels with the combined weight of over 230,000 tons. The U-Boats ‘wolf pack’ attacks threatened to cut off supplies of food and fuel to the British Isles.
In 1941 the British and Canadian navies managed, with great effort, to turn the tide and curb the U-Boats threat in the North Atlantic – but Dönitz skillfully diverted the U-Boats’ deadly potential to the eastern and middle parts of the Atlantic, where the U-Boats commanders exploited the American’s navy lack of anti-submarine warfare experience, as well as the ‘Air Gap’ in patrol aircraft coverage. By 1943, Germany had about 350 U-Boats in active service, and in March of that year Dönitz’s crews sunk 120 Allied ships, while only losing twelve German subs. To make matters worse, Germany was about to introduce a new kind of U-Boat – one that would deal a deadly blow to the British, American and Canadian forces.
Prof. Helmut’s Sub
The Germans used a number of different submarine models during the war, and the main one was Type VII. It was considered the workhorse of the fleet and carried out most of the patrols and attacks. Type VII subs were considered top quality and reliable, but they had one major drawback — their speed. On the surface they traveled at 17 knots, about 20 mph, comparable to the speed of the average battleship- But underwater their maximum speed was only seven knots, meaning that if, after being spotted by an enemy ship, the U-Boat dove to make its escape below the surface, it couldn’t get away fast enough to avoid the risk of being hit by depth charges. The U-Boat’s engine was to blame for being so slow under water. The main engine was a powerful diesel but — since diesel fuel requires oxygen — it could only be used on the surface. When submerged the U-Boat was powered by an electric motor with relatively weak batteries and that slowed it down.
Before the war, Karl Dönitz had been contacted by a scientist named Helmut Walter. Walter had invented an engine that did not require oxygen. The key to this innovation was a liquid called ‘perhydrol,’ or Hydrogen Peroxide. Each molecule of Peroxide contains two atoms of hydrogen and two atoms of oxygen. A special system separated the Peroxide into water and pure oxygen and injected the oxygen into the diesel engine, thereby generating combustion. A submarine equipped with Walter’s engine could remain submerged for a very long time, with no need to surface.
In order to take full advantage of the engine’s capability, Professor Walter designed a new body for the U-Boats. The existing hulls were v-shaped, similar to those of surface ships: this gave the U-Boats improved stability on the surface – at the expense of increased friction which slowed down the submarine. Walter replaced the v-shaped hull with an elliptical, tear-shaped body that created less friction with the water. Walter’s calculations showed that the combination of a powerful engine and reduced friction would enable the sub to travel underwater at a speed of almost thirty knots! This was faster than any vessel in the Allied navies. In fact, Walter’s new design was so effective that after the war it was adopted by the Americans and successfully integrated into their nuclear submarine program.
Technical Difficulties
Karl Dönitz was greatly impressed by Walter’s invention and approved the continued development of the concept, but for the first two years of the war, this development was painfully slow. On paper, an engine powered by Peroxide was a good idea. BUT when the engineers tried to implement it they encountered many difficulties. For one, peroxide was found to accelerate corrosion in the fuel pipes. For another thing, peroxide fuel was really dangerous: if there was a sharp bend in a pipe, the increased pressure generated at that bend sometimes caused spontaneous combustion of the peroxide. This phenomenon forced the engineers to redesign the fuel system of the entire submarine.
The Germans realized that it would take years to resolve all the technical difficulties. So in December 1943 Dönitz convened his high command to determine the future of the new submarine. Their prediction for how long it would take to complete development was – not encouraging and the project seemed to be in danger of cancellation. However, two engineers who were taking part in the discussions proposed a surprising idea.
In order to increase the distance it could travel without refueling, Professor Walter’s new submarine had been equipped with an especially large fuel tank intended to hold the peroxide. The two engineers suggested removing the peroxide engine and its fuel tank, and in their place, installing two regular engines: one an air-based diesel engine and the other electric. The space that the peroxide engine had occupied would be filled with batteries for the electric engine. The significant boost provided by the batteries would greatly increase the power of the electric engine: the anticipated speed underwater would be 18 knots — certainly less than the speed provided by Professor Walter’s engine, but still more than twice than the speed of the Type VII U-Boat. And most important — the new design was based on existing engines and proven technology, so its development could be completed in a few months instead of a few years.
Karl Dönitz realized that this breakthrough could determine the outcome of the war. Such a fast submarine would be able to attack its target at very close range and then dive and speed away before the enemy ships had time to launch a counter-attack. The U-Boats’ high speed would also enable them to patrol vast areas of the ocean and locate more convoys. These new, highly innovative submarines would be able to impose a naval blockade on Great Britain! And cut off its supply of raw materials and bring its armaments industries to a standstill.
As the engineers predicted, within only six months the development process was complete. and in June 1943 Hitler approved the production of the new U-Boat– Type XXI or ‘Elektroboote’.
New Weapons For The Allies
While the new submarines were becoming a reality, the Allies again seemed to be winning the war. On October 30, 1942, a British patrol plane spotted submarine U-559 in the east basin of the Mediterranean, about 90 miles north of Egypt. A number of destroyers attacked it, causing serious damage and forcing its crew to abandon ship. Three British sailors rushed to enter it before it sank and managed to salvage an Enigma device and secret codes. Two of the British sailors went down with the sub, but their sacrifice – was not in vain. With the device and codes, the intelligence team at Bletchley Park was AGAIN able to break the Nazi communication code. And the supply convoys once again eluded the German U-Boats that lay in ambush for them.
At the same time, the Allied warships that escorted convoys were equipped with a new weapon that was more effective than depth charges: the Hedgehog anti-submarine mortar, which fired barrages of a few dozen mortars from the front of the ship. These mortars fell toward the sea bottom like lethal rain that detonated upon contact with the body of a submarine. The chances of making a direct hit on a U-Boat were small, but the enormous number of mortars made them a serious threat to the Germans.
But out of all the technological innovations adopted by the British and Americans during 1943, there were three that had a crucial effect on the course of the war. These were the ‘Huff-Duff’, Radar, and aircraft capable of long-distance flight. Each of these was revolutionary in itself — in combination? they were lethal.
The Huff-Duff
Let’s start with, the Huff-Duff. It might sound like a good name for a child’s toy, but it actually gave the submarine’s commanders a big headache.
The High-Frequency Direction Finder (HF/DF), nicknamed the Huff Duff, was used to detect the exact location of a submarine – by listening in on its radio transmissions. It was based on the fact that radio waves, like the ones submarines use to communicate with the shore, spread out in all directions, like the concentric circles of ripples when a rock falls in a lake.
Imagine standing on the shore of a lake and watching such ripples. It’s easy enough to see the general direction they are coming from, but a lot harder to determine the distance they have traveled or the exact point of origin. Were they created by a large boulder that fell far from the shore or a pebble that landed a short distance away? Radio Waves behave in much the same way. So when a submarine sent out a radio transmission, the allied receiver could detect the general direction the transmission was coming from – but not how far away the submarine actually was.
But if you have two direction finders, each in a different position, that’s a different situation. Each finder will discover the direction of the antenna — i.e., of the submarine sending out a signal — and the point where these two paths intersect provides a good estimate of the location of the sub. That was the role of the Huff-Duff: It could figure out the submarine’s location quite accurately.
At the end of 1942, the Allies installed Huff-Duff finders on numerous warships and thus enjoyed a distinct advantage over the Germans. In order to successfully carry out a “wolf pack” tactic, the submarines had to synchronize their arrival at the combat arena at the exact right moment — that kind of coordination required a great deal of communication. Even if the wireless communications were encrypted, Allied ships could still identify the source of the broadcast. And that was enough to allow them to attack the U-Boats before it was too late.
The Radar
The second innovation was the radar. The germans knew the allies had radar, but the first Radar systems that the British installed on their ships weren’t particularly effective: they could only detect a submarine when it was on the surface and no more than a few miles away, and then only under ideal conditions. The Germans even developed a device that could recognize Radar transmissions, allowing the U-Boats to identify the approaching threat in time to dive to safety.
But in 1942 the British and the Americans began using a new kind of Radar that transmitted radio waves at higher frequencies than were used in earlier designs. This new Radar was not only more efficient and powerful than its predecessors — it was also invisible to the German devices.
The B24 Liberator
The third innovation was a new aircraft: the B24 Liberator.
America’s industrial capabilities were a matter of great concern to the Germans, and rightly so. The production of the Liberator clearly demonstrated the power of America’s enormous and efficient industrial factories: roughly 18,000 aircraft came off the assembly line during the war. That’s more than any other aircraft in history! At the height of production, the US turned out a new plane every 55 minutes. The output of aircraft fuselages at a single Ford Motors plant in Detroit was greater than the output of Japan’s entire aircraft industry — and about half of the production of all of Germany’s aircraft facilities.
The big, blockish Liberator wasn’t much to look at, but it could fly long distances carrying an impressive payload. The British quickly used it to close the Air Gap in the mid-Atlantic — the area in which Allied ships had been most vulnerable, without any support from patrol planes, and where the German U-Boats had hit them the hardest.
Some Germans were concerned that the Allies might succeed in installing Radar systems on their planes, but German scientists dismissed those fears, believing that existing Radar systems were too heavy and cumbersome for an aircraft to carry.
But they were proven wrong. The German experts had based their assumptions on their own development attempts, but they were far behind the British, who, even before the war had placed the highest priority on the development of Radar technology. Beginning in March 1943 the Liberator aircraft were equipped with Radar, and the combination of a long-distance patrol plane, massive armaments, and the ability to locate submarines, both during the day and at night, turned out to be a deadly combination for the German submarine fleet.
‘Black May’
As mentioned before, March 1943 was the most successful month for the submarines — but within just two months, thanks to the Liberator, the Huff Duff, and Radar, the tables had turned. Forty-one German subs — close to a fourth of the entire active flotilla of U-Boats — were destroyed during “Black May.” The Bay of Biscay, whose shores had given the German fleet an enormous advantage over the Allies earlier in the war, had become known as the “Valley of Death”. Many of the U-Boats were destroyed in the bay before even making it to the ocean. Peter Dönitz, the son of the admiral, served on one of those sunken subs.
................................................................................................
When spotting an incoming aircraft, the accepted procedure among the submarine commanders was to quickly dive and leave the area. This tactic allowed the sub to escape from the plane but also forced it to lose contact with the convoy it had been lying in wait for. Karl Dönitz believed that the U-Boats could and should engage enemy aircraft in combat. On May 1st Dönitz issued an order: instead of evading an approaching aircraft, U-Boats should fire the cannons on their deck, and try to shoot it down.
It would soon become clear how damaging Dönitz’s order was. Although the German U-Boats were equipped with modern, effective canons and had managed to shoot down more than one Allied plane, Dönitz hadn’t taken into account one simple fact: the British were more than happy to trade an airplane for a U-Boat. The British had a few thousand patrol aircraft; the Germans – had only a few hundred U-Boats. The “Fight Back” order remained in effect for only 97 days before being revoked, but, in that time, the patrol planes managed to sink 20 German subs and seriously damage 17 more, at the cost of “only” 120 planes.
“Black May” had been a sign of things to come. From that point on the German naval forces gradually lost their offensive momentum and the number of ships the U-Boats managed to sink decreased each month. Karl Dönitz realized that things were looking grim, but he did his best to boost morale. He promised the crews that a revolutionary technology would soon transform the combat environment to their advantage… But the Type XXI submarine was still in its initial stages of production and the German engineers hadn’t managed to make improvements to the existing subs and their equipment.
Snorkels and Torpedos
The Germans did introduce two major improvements at the end of 1943. The first was the acoustic torpedo, which homed in on its target by heading for the noise made by the ship’s propellers turning in the water. Previously existing torpedoes were “dumb” in that they traveled only in a straight line or along a predefined route. But the acoustic torpedo could steer itself along the way, thereby increasing its chances of hitting the target.
The second innovation was an idea the Germans “stole” from the Dutch. When Germany occupied Holland in 1940, they captured two Dutch submarines. German engineers discovered that Holland had implemented a new concept: a collapsible pipe that allowed the sub to suck in air for its diesel engine, even while diving at a depth of a few feet. The sound the air pipe made while the engine was running sounded to the Germans like snoring — ‘Schnarchen’ in German. So they called the pipe “schnorchel” (or snorkel).
The Dutch idea had a certain logic: since only the upper end of the pipe stuck out above the surface, the danger of discovery was much lower than when the whole sub surfaced. Even so, the Germans weren’t particularly impressed by the snorkel. As we know, German submarines were designed to spend most of their time on the surface. Diving — in the minds of the German engineers — was mainly for escaping from attack. Therefore, the U-Boats were not intended to spend long days underwater, but only a few hours at a time. The batteries that powered the electric engine were a fitting solution for such short periods of time, and there was no need for the noisy snorkel. By mid-1943, the German subs were forced to spend more and more time underwater while trying to evade Allied patrol aircraft. And that’s when they remembered the snorkel and began installing them on their U-Boats.
The snorkel gave the submarine a small advantage in that the British and American Radar was not able to detect the narrow pipe amidst the waves, so the U-Boat could sneak up close to its target. But it also had disadvantages: for example, a submarine with the pipe up couldn’t go very fast without the thin pipe bending and breaking from the water pressure. Using the noisy snorkel to go faster would also have made the sub’s sensitive sonar almost useless. During the first months that the snorkel was in use, it suffered from very low reliability, especially with the valve that was installed on the upper end of the pipe to prevent water from getting into the engine. Whenever this valve malfunctioned and the supply of outside air was cut off, the diesel engine would suck air from the only available source — which, was the air inside the sub! The air pressure inside the U-Boat would suddenly decrease, leaving the crew writhing on the floor, suffering from intolerable earaches and punctured ear drums.
Floating Coffins
The acoustic torpedo also failed to live up to expectations and only managed to home in on extremely loud targets. It missed ships traveling at a relatively slow speed — such as merchant ships, that were the main targets. In at least two instances submarines sank themselves — the torpedoes they launched locked onto the noise made by the submarine itself and made a U-turn! The Allies also learned to employ an anti-submarine counter-measure — a device for ships to drag in their wake, making a great deal of noise — and rendering the torpedoes even less effective.
The U-Boats’s crews were still eager to fight: they were mostly young men who had come of age in the Nazi school system and believed with all their hearts in the Nazis’ vision of Aryan victory.
But blind faith is no substitute for practical capability. The flotilla of German U-Boats entered 1944 in a sorry state, and the results of the Allies’ technological superiority were unmistakable. During 1944 the U-Boats sank 120 merchant ships, at the incomprehensible cost of 130 submarines. The casualty rate among the submarine crews was 75%: three of every four sailors who went to sea did not return. This was the highest casualty rate in any branch of the German armed forces, on all fronts. Before going to sea on U-Boat, sailors said their goodbyes to family and friends as if they were going toward certain death. The submarines gained a dubious reputation as “floating coffins.”
Otto Merker
The German command was under a great deal of pressure, but the Type XXI model — the new, fast submarine they were all praying would lift them out of the deep hole they were in — still wasn’t ready! The shipyard schedules showed that the first sub of the new model would be completed only in November of 1945 and wouldn’t enter active service until mid-1946. For the Germans – this schedule was unacceptable. The navy command contacted a German industrialist named Otto Merker, who had extensive experience in the mass production of automobiles. They asked him to help accelerate the production of the new submarine.
Merker studied the existing process to identify the major problems. All the shipyards producing the sub worked in serial: each manufactured one part after the other and then assembled them into a single U-Boat. This serial process severely slowed the production: No part was made until the previous part had been completed, and thus it took a year and a half to complete a single submarine. Merker urged the shipyards to change the entire process. Instead of making the parts one after the other in the same factory, each factory should specialize in making a single component of the sub, so that all the factories would work in parallel. Thus Merker managed to shorten the production time per sub to only six months and by the beginning of 1945, the first type 21 U-Boats rolled off the assembly line.
U2511
The first operational type 21 U-Boat was the U2511, under the command of Adalbert Schnee, a highly experienced officer. On April 3rd, 1945, U2511 left the port of Bergen in Norway and headed for the Caribbean Islands to take part in its first patrol mission. It was spotted by British warships, but as its designers had predicted, it used the advantage of its underwater speed to easily escape the ships and their depth charges.
Four days later, on the 4th of May, the submarine spotted a British destroyer, the HMS Norfolk. Adelbert Schnee believed in the combat potential of the vessel under his command and decided to put it to the test. He dove underwater, quickly and quietly slithered between the destroyer’s detection and defensive measures, and positioned his U-Boat at a distance of 1500 feet from his target — a perfect textbook position for attack from which the destroyer had no chance of escaping.
Schnee held fire. In his hands, he was holding a message that had arrived just a few hours earlier: the order for the German armed forces to surrender. Having proven the indisputable technological superiority of his U-Boat, he ordered the crew to turn around and return to Bergen, where he surrendered to Allied forces. A few days later the submarine commander happened to meet Allied officers from the Norfolk and told them about their encounter at sea. At first, the destroyer’s officers refused to believe that a submarine had managed to get that close undetected, but they were convinced once he showed them two entries from the log of the U2511.
The New Fuhrer
Karl Dönitz, like many other military commanders and senior government officials, knew that the war was lost and German surrender was only a matter of time. One can assume that the news of Hitler’s suicide in his bunker in Berlin didn’t come as a big surprise to them. The real surprise was in store for him a few days later, when he learned of the contents of the Fuhrer’s will: Hitler had appointed him, Admiral Karl Dönitz, as his successor. No one, including Dönitz, had expected that dramatic choice. Hitler, on the verge of total defeat and overwhelmed by paranoia, had decided that the Nazi higher-ups such as Hermann Goering and Heinrich Himmler — the more obvious choices — had betrayed him, turned their backs on him in his most desperate moment, and so he decided to anoint the ever loyal Dönitz as the Third Reich’s new President and Supreme Commander of the Armed Forces.
Dönitz received the news of his appointment while at a naval base in northern Germany. The next day, after fleeing from the disintegrating city of Berlin, Heinrich Himmler strode into Dönitz’s office, escorted by six S.S. officers. In his memoir, the admiral described this tense encounter as follows:
“I offered Himmler a chair and sat down at my desk, on which lay, hidden by some papers, a pistol with the safety catch off. I had never done anything of this sort in my life before, but I did not know what the outcome of this meeting might be.
I handed Himmler the telegram containing my appointment. “Please read this,” I said. I watched him closely. As he read, an expression of astonishment, indeed of consternation, spread over his face. All hope seemed to collapse within him. He went very pale. Finally, he stood up and bowed. “Allow me,” he said, “to become the second man in your state.” I replied that was out of the question and that there was no way I could make any use of his services.
Thus advised, he left me at about one o’clock in the morning. The showdown had taken place without force, and I felt relieved.”
An Orderly Surrender
A few days later Himmler was captured by the British and committed suicide by poisoning. Dönitz, on the other hand, harbored no thoughts of suicide. He had a most important mission: to organize the quick and orderly surrender of all the German armed forces, as soon as possible, as every additional death would serve no purpose. His first goal was to transfer as many German soldiers as possible to the western front, thus allowing them to surrender to the British and Americans. The Germans had killed approximately twenty million Russian soldiers and civilians during the failed invasion of the USSR, and their countrymen did not tend to be merciful to POWs — if they even took any prisoners, that is.
On the 8th of May, 1945 Dönitz ordered the military high command to sign the armistice agreement and the war officially came to an end. The Allies captured about 150 of the once-dreaded German U-Boats. Most of them were sunk in the years following the war, though a few remain on display in museums around the world.
Karl Dönitz was among the accused at the Nuremberg trials and was found guilty of war crimes. However, since he had not been personally involved in the Holocaust or other atrocities, he was sentenced to only ten years imprisonment. He was released in 1956 and spent the rest of his life in a country home in West Germany. He wrote two autobiographies about the war and never expressed any remorse for the important part he had played in the brutal Nazi war machine or for the 30,000 Allied soldiers and civilians that were killed by his submarine attacks. He saw himself as a loyal soldier and German patriot who had followed orders, in the same way that the British, American, and Russian generals had followed theirs. He died in 1980.
A sense of irony – The Israeli’s navy new submarines
So we have seen that the Germans did not lose the war because of cowardice or poor leadership, but mainly because they lost the technological arms race. But despite their defeat in the war, the knowledge and experience their engineers gained while designing and producing the advanced submarine didn’t just evaporate. During the 1950s, as part of the economic recovery of West Germany, the Allied powers allowed them to develop submarines for export — as long as their weight was less than 450 tons, meaning relatively small subs. The Germans salvaged a number of subs from the sea bottom and refurbished them. Later, they also began to export completely new models that were tiny compared to Russian and American nuclear subs, but were quiet and equipped with sophisticated technology. Eventually, that became one of Germany’s most important exports.
Now, here’s an interesting and little-known anecdote. One of the first submarine models that German shipyards developed in the 1960s was the Type 206. The Israeli navy, which at that time was considering a number of Danish and Italian models, decided that the German sub was the best option for them. An agreement between Israel and Germany was signed, but for clearly political reasons it was decided that they would be produced in Britain, rather than Germany. The name of the model was changed to Gal and it successfully served the Israeli navy for many, many years.
The next model the Germans developed, Type 209, is the most commercially successful in the world. Fourteen navies have purchased these subs — including the Israeli navy: these are the “Dolphin” submarines, the most expensive armament purchased by the IDF. In this case as well, the difficult history between the two nations affected the deal, this time in Israel’s favor: the Germans financed most of the cost of the production of the expensive submarines.
So it happened that the State of Israel — home to the Jewish people, whom the Nazis tried to exterminate — was among those who profited most from the success of the German submarine flotilla, which was a great source of pride to Adolph Hitler. Fate, it seems, doesn’t lack a sense of irony…
http://www.cmpod.net/all-transcripts/wolf-packs-and-floating-coffins-u-boats-in-wwii-text/
