הפרעת קשב היא אחת הבעיות המאתגרות מולן מתמודדת הרפואה המודרנית: הפרעה שאי אפשר לאבחן אותה בבדיקת דם או צילום, ושהגורמים לה אינם מובנים במלואם. אבל האתגר האבחנתי הוא רק חלק מהסיבה שבגללה כל כך הרבה מבוגרים מסתובבים בינינו עם הפרעת קשב לא מאובחנת. כדי להגיע למצב שבו רופא או מורה יכולים להצביע על ילד בעייתי לומר - 'יש לו (או לה) הפרעת קשב' - היה צריך להתחולל שינוי עמוק: בפסיכיאטריה, ובחברה המערבית כולה.
https://www.osimhistoria.com/osimhistoria/ep_437
Direct mp3 https://api.spreaker.com/v2/episodes/63905151/download.mp3
יש המשך למעטה.
Ниже есть продолжение.
https://www.osimhistoria.com/osimhistoria/ep_437
הפרעת קשב כתב: רן לוי
אבי גרייניק הוא אחד הקומיקאים המוכרים והאהובים בישראל. הוא פרץ לתודעה הציבורית בשנות התשעים יחד עם עידן אלתרמן בזכות המופע המצליח שלהם, 'ילדים סורגים לאלוהים' - ובהמשך עם תוכנית הטלוויזיה 'פלטפוס' שהפכה לתוכנית קאלט עם מערכונים בלתי נשכחים כמו 'נווה חמציצים'. גרייניק הוא גם מוזיקאי מצליח, שאחראי ללהיט 'ימים של שקט'.
אבל גרייניק עצמו מודה שאם הייתם פוגשים אותו בתקופות מוקדמות יותר של חייו - ואפילו בשיא הצלחתו המקצועית - יכול להיות שלא ממש הייתם אוהבים אותו.
"[גרייניק] סבלתי מגיל קטן מבעיות רגשיות. הייתי נחשב לילד עצבני, ילד אימפולסיבי. ילד מאוד מאוד נחמד, אגב, שזה מה שמאוד מאוד מפחיד! שילד מאוד מאוד נחמד פתאום מתפרץ עליך. ילד מאוד עדין ונחמד עם פרצי שמחה מוגזמים או לא מוגזמים או עם פרצי כעס או עם פרצי בכי. [...] אני הרבה פעמים בחיים שלי רואה לאחור שאני התפרצתי בכעס [...] דברים שהיה שווה לדבר עליהם, שהיה שווה ללבן אותם, אבל אני הגעתי לשורה התחתונה ב-440 קמ"ש, ועצרתי את החדר, ושרפתי את הגשר. למה? כי אני הרגשתי משהו בהאצת חלקיקים, ופום! הגיע, ואני חייב לדבר על זה עכשיו ולפתור את זה עכשיו והכל חייב לקרות עכשיו.[...] אבל החיים שלי רצופים באי הבנות, ובאנשים שמאוד חיבבו אותי ואז נרתעו ממני."
גרייניק לא לבד. הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות - ADHD - היא אחת ההפרעות הנפוצות ביותר בעולם: על פי ההערכות, כשבעה עד עשרה אחוזים מכלל אוכלוסיית העולם סובלת מקשיי קשב, או מהיפראקטיביות או משילוב של השניים. על פי אותם מחקרים, רק כדי אחד מכל חמישה מבוגרים שסובלים מהפרעת קשב - מודע לכך. בניסוח אחר - על כל מבוגר שמאובחן עם הפרעת קשב, יש עוד ארבעה שסובלים מאותה הפרעה, אבל לא מודעים אליה.
ולא במקרה. הפרעת קשב היא אחת הבעיות הרפואיות המאתגרות ביותר מולן מתמודדת הרפואה המודרנית. שלא כמו מחלות רבות אחרות, את הפרעת הקשב אי אפשר לאבחן בבדיקת מעבדה או בסריקת MRI, והתסמינים שלה הם לא מהסוג שבולט בקלות לעין - כמו איזו פריחה פתאומית על העור - אלא הם יותר המשך טבעי או הגזמה של התנהגויות שקיימות אצל כל אחד מאיתנו: שובבות שהופכת להיפראקטיביות, ופיזור דעת שהופך לניתוק. אני יכול להעיד על עצמי: אחד האנשים הקרובים אלי והיקרים ביותר לליבי לוקה בהפרעת קשב חמורה, כזו שמזכירה מאוד בתסמינים שלה את אלו שתיאר גרייניק מימי ילדותו - ובכל זאת, במשך שנים - מילולית, שנים - לא היה לי שמץ של מושג שהפרעת קשב מעורבת בעניין.
אבל אולי תופתעו לשמוע שהאתגר האבחנתי הזה, הוא רק חלק מהסיבה שכל כך הרבה אנשים מבוגרים מסתובבים בינינו עם הפרעת קשב לא מאובחנת. את הפרעת הקשב הכי קל לאבחן בגיל צעיר, שאז הסימפטומים הגופניים של ההפרעה - חוסר שקט, עצבנות, התפרצויות זעם וכדומה - הם הבולטים ביותר. אבל כדי להגיע למצב שבו אנחנו נמצאים היום שבו פסיכיאטרים, רופאי משפחה ולפחות חלק מהמורים מסוגלים להצביע על ילד בעייתי ולומר 'יש לו הפרעת קשב' - היה צריך להתחולל שינוי עמוק: בפסיכיאטריה, וגם בחברה המערבית כולה. בפרק הזה, אם כן, נתחקה אחר תולדותיה של הפרעת הקשב, ונבין את האופן שבו הפכה מתופעה שולית, זניחה וכמעט לא מוכרת - לאחת ההפרעות השכיחות ביותר בעולם המודרני. "מחלה של קשב"
כבר במאה החמישית לפני הספירה תיאר היפוקרטס, אבי הרפואה המודרנית, חולים בעלי תגובתיות יתר לגירוי חושי, וכאלה שמתקשים להתמקד בדבר אחד לאורך זמן. בהתאם לתיאוריה הרפואית המקובלת בזמנו, היפוקרטס ייחס את התופעה הזו לחוסר איזון בין אש למים בגוף, והמליץ למטופליו על שתייה מרובה ואכילת דגים. כשקוראים בספרי ההיסטוריה, קל יחסית להצביע על דמויות מפורסמות שיש חשד ברור שסבלו מהפרעת קשב וריכוז: מוצארט, למשל, וגם המשורר ביירון. גם שייקספיר מספר על אחת הדמויות במחזה שלו 'הנרי השמיני' שיש לה "מחלה של קשב."
אבל כאמור, ברובם המכריע של המקרים, כל התסמינים שאנחנו מייחסים היום להפרעת קשב - קושי בויסות רגשי, אימפולסיביות וקשיים בארגון וניהול זמן - זכו להתעלמות מוחלטת או שנתפסו כלא יותר משובבות, חוסר משמעת או עצלנות. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא הספר "פטר הפרוע", או בשמותיו העבריים "יפתח המלוכלך" ו"יהושוע הפרוע": ספר ילדים גרמני משנת 1844 שנכתב על ידי רופא ומתאר - בשפה ציורית ובליווי תמונות עליזות וצבעוניות - שורה של ילדים שמפגינים התנהגויות קיצוניות שכל פסיכיאטר מודרני היה מאבחן מייד כתסמינים של הפרעת קשב וריכוז, כמו למשל ילד שמסרב להתקלח, ילד חסר מנוחה וילד מפוזר מאוד.
רק בשלהי המאה ה-18 החלו רופאים להתייחס למחלות נפש באופן כללי כעל בעיות שדורשות תשומת לב רפואית. אחד הראשונים שתיאר את מה שמוכר לנו היום בתור הפרעת קשב היה אלכסנדר קריצ'טון (Crichton), רופא סקוטי מצליח שאף שימש כרופאו האישי של הצאר הרוסי. כך כתב קריצ'טון בספר שפרסם ב-1798:
"במחלה זו של הקשב, אם ניתן לכנות אותה כך, נדמה שכל גירוי מפריע לחולה וגורם לו או לה מידה לא טבעית של אי-שקט מנטלי. אנשים שפוסעים הלוך ושוב בחדר, תזוזה של שולחן, דלת שנטרקת בפתאומיות, קצת יותר מדי חום או קור, יותר מדי או פחות מדי אור - כל אלה פוגעים ביכולת הריכוז של החולים. [...] הם גורמים להם לסחרחורת וכאבי ראש, ובמקרים רבים מביא אותם לרמה כזו של כעס עד שהיא גובלת באי-שפיות. השם שנתנו המטופלים לתופעה הזו [...] הוא 'the fidgets', 'תנועתיות עצבנית.'"
כפי שניתן להבין מתיאורו של קריצ'טון, עיקר תשומת הלב הרפואית באותה תקופה מוקדמת הייתה נתונה למטופלים שהתסמינים שלהם היו כל כך חמורים עד שאי אפשר היה לפספס אותם - ולכן התופעה עצמה נתפסה כנדירה יחסית, בטח ובטח כשאנחנו משווים אותה לסטטיסטיקה המודרנית לגבי הפרעת קשב: אחד מכל עשרה אנשים כמעט.
המצב הזה החל להשתנות - באיטיות יחסית - במרוצת המאה ה-19, עם עלייתן של מערכות החינוך הפורמליות. המהפכה התעשייתית יצרה צמא אדיר לעובדים בעלי השכלה בסיסית ודירבנה את הפרלמנט האנגלי, למשל, לחוקק ב-1870 חוק חינוך חובה לילדים בגילאי 5 עד 12. כך קרה שבפעם הראשונה בהיסטוריה התיישבו מיליוני ילדים מול הלוח והמחברת - ועד מהרה התבטאו אצל רבים מהם תסמינים של הפרעת קשב שעד אז אי אפשר היה להבחין בהם אצל ילדים שעובדים בשדה או במפעל.
השינוי הזה הוביל למה שנחשבת כנקודת ההתחלה של המחקר המודרני על הפרעת קשב: סדרת הרצאות שהעביר פרופ' ג'ורג' פרדריק סטיל - רופא בריטי שנחשב לאבי רפואת הילדים באנגליה - בקולג' המלכותי לרפואה בלונדון. בהרצאותיו תיאר סטיל עשרים מקרים של ילדים שסבלו מהתנהגות אימפולסיבית והתפרצויות זעם, והצביע על שני מאפיינים משותפים למקרים האלה שהיום אנחנו רואים בהם מאפייניים מובהקים של הפרעת קשב: העובדה שברוב המקרים התסמינים שלה מופיעים לפני גיל שבע, ושהיא פוגעת בבנים יותר מאשר בבנות.
בנוסף, סטיל אחראי גם לשתי תובנות חשובות ששינו את השיח אודות ההפרעה בממסד הרפואי. הראשונה היא שהפרעת קשב היא לא פגם מוסרי: ז"א, זה שהילד משתולל, מרביץ או צועק לא בהכרח אומר שהוא לא ממושמע, אלא שההתנהגות שלו היא תוצאה של בעיה כלשהי - פיזיולוגית או אישיותית, עדיין לא היה ברור בשלב הזה - שמאלצת את הילדים להתנהג כפי שהם מתנהגים.
התובנה השניה שלו הייתה שלילדים כאלה, למרות שבמקרים רבים הם ניחנים בברור באינטליגנציה גבוהה, קשה מאוד להסתדר במערכת החינוך הרגילה.
"[ארז] אוקיי, קוראים לי ארז ארמרניק, אני נוירולוג ילדים, אני מומחה ברפואת ילדים, ואני גם עשיתי התמחות נוספת בנוירולוגית ילדים והתפתחות הילד. אני עובד באיכילוב, [...] עושה הרבה מאוד אבחונים של בעיות התפתחות, הרבה מאוד אבחונים של הפרעות קשב וריכוז, ומלווה ומטפל בילדים האלה."
מה שמייחד את ד"ר ארמרָניק, פרט להיותו נוירולוג שמתמחה בבעיות מסוגה של הפרעת הקשב, היא העובדה שהוא בעצמו לוקה בה ומכיר מקרוב את הקשיים שחווים ילדים בעלי הפרעת קשב בבית הספר.
"[ארז] הקושי שלי הוא לשבת בהרצאה הפרונטלית ולהתרכז. גם אם זה תחום שמעניין אותי, בדרך כלל יותר מעשר דקות, רבע שעה, אני ממש ממש לא מנסה. אני זוכר את עצמי בתור ילד, לפני שהבנתי, אז אני הייתי בא והייתי מנסה להתיישב מקדימה, והייתי מביא מחברת עם עטים בשני צבעים, ונורא נורא ניסיתי, ונורא נורא השתדלתי - עד שהתעופפתי. אבל היה לי המון מוטיבציה, והייתי גם תלמיד טוב, ביסודי בטח, ובהמשך זה הלך והידרדר לאט לאט."
"[ארז] ילדים שיש להם הפרעת קשב וריכוז בתחום האקדמי - זה ילדים שבגלל שהם לא מצליחים להתרכז, הם פותחים פער מקבוצת השווים, מהחברים שלהם לכיתה. ומה שהכי חשוב זה שיכולה להיות פגיעה בדימוי העצמי שלהם, בביטחון העצמי שלהם, זה יכול להוביל לתסכול. יצא לי לראות הרבה מאוד ילדים יותר חכמים ממני שפשוט חשבו שהם טיפשים כי הם לא הצליחו להתרכז, הם לא הצליחו לתרגם הלכה למעשה את מה שקורה מסביבם להצלחות. [...] אז פן אחד זה הפגיעה בצד הלימודי שמובילה לפגיעה בדימוי העצמי של הילד." ההפתעה של ספוטניק
הקפיצה הבאה במודעות לקיומה של הפרעת הקשב - הפעם של הציבור הרחב, ולא רק אצל הקהילה המדעית - התחולל ב-1957, כשברית המועצות שיגרה לחלל את ספוטניק 1, הלווין המלאכותי הראשון. השיגור הזה תפס את האמריקנים, שהיו בטוחים בעליונות הטכנולוגית שלהם, עם המכנסיים למטה. הגאווה הגדולה בעקבות הניצחון במלחמת העולם השניה ופיתוחים כמו פצצת האטום הראשונה - התחלפה בחרדה עמוקה: האם ייתכן שברית המועצות הקומוניסטית, שעד אז נתפסה כמפגרת ונחשלת יחסית, בעצם מובילה על ארה"ב? ואם כך, מה קרה לארצות הברית שגרם לה לאבד את הבכורה בעולם המדע והטכנולוגיה?
עבור רבים, התשובה הייתה - מערכת החינוך האמריקנית. עד אותו הזמן, הדגש במערכת החינוך היה על לימוד מבוסס פרויקטים: התלמידים היו מגדלים ירקות כדי ללמוד על חקלאות, ובונים פרוייקטים מדעיים כדרך ללמוד פיזיקה, כימיה וכדומה. ברית המועצות הייתה מפורסמת בחינוך המעולה שלה בתחומי המדע וההנדסה, ורבים בארה"ב חששו ששיטת הלימוד הפרויקטאלית שטחית מדי ולא תחרותית מספיק. הממשל האמריקני, אם כן, החל להפנות תקציבים גדולים יותר למערכת החינוך, ותוכנית הלימודים שונתה כך שלימוד מבוסס פרויקטים החל לפנות את מקומו ללימוד מסורתי יותר, בישיבה על כסא מול לוח ומחברת. וכצפוי, בדיוק כפי שאירע בבריטניה - יותר ויותר ילדים החלו להפגין קשיים התנהגותיים שקודם לכן, כשהם היו עסוקים בלעדור בגינה או בלבנות הר-געש מפלסטלינה - היו חבויים מהעין.
וקרה עוד דבר חשוב.
עד שנות החמישים והשישים, עיקר תשומת הלב של הממסד הרפואי להפרעה הייתה נתונה להתנהגות ההיפראקטיבית של הילדים. למעשה, הפרעת הקשב כונתה בשלב הזה "מחלה היפר-קינטית", דהיינו בעיה שהביטוי העיקרי שלה הוא באימפולסיביות ותנועתיות יתר: ילדים שלא מפסיקים לקום מהכסא, לטפס על שולחנות, להשליך דברים וכדומה. הפן השני של הפרעת קשב - הקושי בלהתרכז בדבר מסוים אחד לאורך זמן - היה אמנם מוכר, אבל לא זכה לתשומת לב משמעותית מכיוון ש… ובכן, אם אתה מורה שעסוק בלהתחמק מילד שזורק עליך כסא, אתה כנראה תהיה יותר מפוקס עליו מאשר על הילדה הקטנה והמתוקה שיושבת בפינה ומשרבטת ציורים של פרחים במקום להתרכז במה שקורה על הלוח.
"[ארז] ילדים היפראקטיביים מאבחנים אותם בדרך כלל הרבה יותר מוקדם, כי הם תופסים לנו את העין. [...] לעומת זאת, אנשים שהם Mainly Inattentive, כאלה שבעיקר קשה להם לשמר את הריכוז, הרבה פעמים אנחנו מגלים אותם יותר מאוחר, כי הם שקטים. הם לא מפריעים לאף אחד, וצריך מורה טוב או הורה טוב או גננת טובה שתגיד - הילד לא איתנו. הוא לא איתנו. לא כי הוא לא חכם - אבל הוא פשוט לא איתנו, וזה משהו שמלווה אותנו הרבה מאוד שנים."
המודעות ההולכת וגוברת לקיומה של הפרעת קשב, לצד רצונה של מערכת החינוך האמריקאית לזהות תלמידים בעלי פוטנציאל גבוה אך בלתי מנוצל, הובילו לכך שהמורים החלו לשים לב גם לאותם ילדים שפעם היו 'מתחת לרדאר', כמו למשל בנות, שאצלן הפרעת קשב מתבטאת ברוב המקרים באותה חולמנות שקטה שקל לפספס. והתוצאה? זינוק אדיר במספר הילדים שאובחנו כלוקים בהפרעת קשב. כך קרה שמהפרעה נדירה מאוד וכמעט לא מוכרת - הפרעת קשב הפכה לסוג של אפידמיה, כשבכל כיתה ממוצעת אפשר היה למצוא לפחות ילד או שניים, אם לא יותר, שלוקים בה. אבחון
בחזרה לאבי גרייניק. למרות שחלק מהמאפיינים של הפרעת קשב מתמתנים עם הגיל - בעיקר בכל מה שקשור להיפראקטיביות - ההפרעה עצמה לרוב לא נעלמת, וכך - לצד ההצלחה המקצועית המטאורית שלו, גרייניק המשיך לסבול מהשלכותיה המאתגרות של הפרעת הקשב הלא מאובחנת שלו. כששומעים את גרייניק מספר על הקשיים שלו, אי אפשר שלא לשמוע את התסכול האדיר בקולו.
"[גרייניק] מאמץ יתר זה משהו שכל בן אדם עם הפרעת קשב יודע מה הוא. אני עובד קשה מדי בשביל לשים פאקינג ציפה על המזרן. איך בן אדם כמוני לא מצליח לשים פוך בתוך ציפה של פוך? למה זה כל כך קשה לי?אני כתבתי את "ימים של שקט", אני המצאתי מטבעות לשון. איך אני לא יכול לשים פוך בתוך שמיכה? בתוך ציפה?"
"[גרייניק] נשארתי בן אדם שנוטה לחרדה. [...] נשארתי בן אדם עם כישורי חיים שמועטים בתחום הניהול האישי, מה שמאוד מאוד פגע בי: מבעיות כלכליות, דרך ניהול יחסים. ניהול זה משהו קוגנטיבי: ניהול זה לא - 'הוא איש חכם, הוא יודע איך לנהל את זה.' הוא איש חכם יודע איך לנהל את זה - אם התחום הזה מדליק אותו, אז הוא פיתח כישורי ניהול. אבל אם לא משנה כמה האינטליגנציה יש לו, והוא לא מבין שכשהוא מרוויח 20 אלף שקל - 10 אלפים זה מיסים… זה בעיה בכישור חיים. אבל אתה בין 36! מה, אתה לא מבין את זה? [...] אתה יודע. לך תעשה עכשיו אמנות עם 150 אלף שקל מינוס. יאללה בהצלחה. [...] מה זה כתוב לי על הצ'ק 40 אלף שקל. כן, אח שלי - אבל יש לך 160,000 שקל לשלם למס הכנסה היום, איך הרווחת כל כך הרבה כסף, ואין לך כסף בבנק?"
רק בגיל 36, אחרי שנים של טיפולים פסיכולוגיים שלא צלחו, החליט גרייניק לנסות כיוון אחר.
"[רן] אתה יודע, כשאתה מדבר על ללכת לאבחון, יש סיבה שהולכים לאבחון. מה גרם לך לחשוב - אני צריך ללכת לאבחון?
[גרייניק] כישלונות אצל פסיכולוגים. אנחנו צריכים להבין שבגיל 36 - אנחנו מדברים שנת 2007, משהו כזה. הידיעה, בטח הידע שלי על כמה הפרעת קשב משפיעה פסיכולוגית על הבן אדם - הוא היה אפס. כן? ועברתי הרבה טיפולים פסיכולוגיים והמשכתי לסבול מאותם, מאותם תסמינים בלתי ידועים של רגישות יתר, של אשתי הייתה אומרת שאני לא מקשיב לה, של אימפולסיביות, של בזבזנות - אפרופו אימפולסיביות - של חיפוש מה לא בסדר אצלי, בלי למצוא תשובה.
ואז אמרתי, רגע, אולי יש לי גם הפרעת קשב? [...] אז הלכתי לפסיכיאטרית, ועשיתי אבחון, וכשקראתי את האבחון, וראיתי את המדדים - למשל, סדר וארגון, הייתה לי שם איזו עקומה נורא קיצונית, כאילו… והתחלתי לקרוא ולהבין. הצ'ארט של ההפרעת קשב התחיל לספר לי את הבעיות הפסיכולוגיות שלי. התחיל לספר לי את התלונות של אשתי במערכת יחסים שלנו. ההפרעת קשב סיפרה לי סיפור על הבעיות הפסיכולוגיות שלי, ועל היחסים שלי עם אשתי ועל היחסים שלי עם אנשים בכלל ועל הבנת החיים או חוסר הבנת החיים. והתפתח פה סיפור, סיפור שפתר לי ב-360 הרבה מאוד דברים פסיכולוגיים בחיים שלי."
האבחון המוצלח אפשר לגרייניק להבין, בפעם הראשונה בחייו, איזו השפעה אדירה הייתה להפרעת הקשב שלו על כל מסלול חייו.
"[גרייניק] אז בגיל 36 התחלתי לעשות רטרו-פרספקטיבה. הסתכלתי לאחור על החיים שלי והכל נפל בול. ואז [...] אני לא דפוק בשום דבר, זה ה-360, כי זה המוח. הפרעת קשב היא מהות.
כמו ש.. תראה, אתה יכול בלי המשקפיים שלך? לא. הצופים שמאזינים לנו ולא רואים אותנו, אני במקרה רואה אותך עכשיו. אז זאת אומרת שאם תסיר את המשקפיים שלך, התפקוד שלך יהיה - תקן אותי אם אני טועה, רן - לקוי, ותוך כמה שעות זה גם יתחיל להשפיע על הסובבים אותך, זאת אומרת ההשפעה על המשפחה שלך אם אתה תתפקד בלי משקפיים, תהיה מהותית מאוד.[...] אז אני אומר, בגלל זה, הראיית 360 שלי על הפרעת קשב היא כי אני יודע שאני זקוק למשקפיים. אני יודע שיש לי הפרעת קשב ולי, באופן אישי לזרום עם החיים - לא עבד טוב. זה כמו שיגידו לך - תוריד משקפיים, תזרום. אז בגיל 36 התחיל המסע שלי ללמוד את עצמי עם הפרעת הקשב, ברטרופרספקטיבה לילדות שלי, לנערות שלי, להתבגרות שלי ולתחילת הגבריות שלי, כי שוב, זה מאוד מאוד משפיע על הכל."
אני בטוח לחלוטין שרבים מכם, שמאזינים לי עכשיו, מבינים בדיוק למה גרייניק מתכוון. כפי שציינתי בפתיח, סביר להניח שישנם מאות אלפי ישראלים שסובלים כל חייהם מהפרעת קשב - וכלל לא מודעים לכך. אחד מאותם מאות אלפים הוא ד"ר ארז ארמרניק, שכמו רבים אחרים פיתח לעצמו עם השנים טכניקות ושיטות כדי להתמודד עם ההפרעה ולעקוף אותה.
"[ארז] נגיד שלמדתי לפסיכומטרי, אז בקורס פסיכומטרי לימדו אותנו כל מיני שיטות. אז לימדו אותנו נגיד, אה... שאתה מתמודד עם טקסט פסיכומטרי, זה הכל מהר. [...] אז לימדו אותנו נגיד בטקסטים, כל פעם שיש מילה חשובה תקיף אותה בעיגול. כל פעם שאתה מסיים לקרוא פסקה תרשום בצד 3-4 מילים, מה השורה התחתונה של אותה פסקה. [...] דברים שמישהו בלי הפרעת קשב היה עושה, פשוט היה עושה את זה הרבה יותרמר, הרבה יותר קל, אני הייתי צריך לעבוד הרבה יותר קשה בשביל לעשות את הדברים האלה, ואני חושב שבמקומות מסוימים זה בנה אותי. גם לימד אותי ענווה וגם לימד אותי להתאמץ למה שאני רוצה. ולפעמים, גם בגלל שהזיכרון הוא פחות טוב לפעמים אצל אנשים עם קשב וריכוז, אני הייתי חייב להגיע לרמה של הבנה מאוד עמוקה בשביל שהדברים ישבו לי בראש. זאת אומרת, אם מישהו היה אומר לי - כן מה הבעיה: א' מוביל לב' מוביל לג' מוביל לד' - אני אומר לו, אני לא מבין את זה ככה. אני צריך להיכנס לתהליך עצמו ולהבין למה א' ככה, ולמה א' בכלל לב' ולמה ב' לג'... וזה היה גוזל ממני הרבה מאוד זמן, ולפעמים לא הייתי מספיק בזמן. אבל מה שהייתי מצליח ללמוד, הייתי לומד טוב, הייתי כאילו מבין טוב. אז ככה התמודדתי, אבל עם הרבה מאוד שעות. כאילו הייתי לומד כל יום עד שלוש בלילה, משהו כזה, זה לא דרך כיפית."
למרות שאפשר ללמוד להסתדר עם הפרעת קשב ואפילו להגיע להצלחות מקצועיות מרשימות, כפי שמדגימים אבי גרייניק וד"ר ארז ארמרניק - הסטטיסטיקה מציירת תמונה עגומה יותר, שכן השפעותיה השליליות של הפרעת הקשב חורגות הרבה מעבר לחוסר יכולת לקרוא מאמרים ארוכים או לשבת בשקט על הכסא. מי שלוקים בהפרעת קשב נמצאים בסיכון גבוה בכשבעים אחוזים למצוא את עצמם בכלא. יש להם סיכוי גבוה פי שלושה להתמכר לסיגריות, אלכוהול או סמים, וסיכון גבוה בעשרים עד חמישים אחוזים להשמנת יתר. ולא רק זה: הפרעת קשב מלווה, במקרים רבים מאוד, בהפרעות ומחלות נפש נוספות.
"[ארז] קומורבידיות ברפואה זה כמה בעיות שהן באות ביחד. אז בהפרעות קשב וריכוז אנחנו יודעים, כמו שאמרתי, שהפרעת קשב וריכוז כמעט אף פעם לא באה לבד, וזה מגיע עם הרבה מאוד תופעות אחרות. לדוגמה [...] זה יכול לבוא עם מה שנקרא ODD, שזה Oppositional Defiant Disorder. קוראים לזה בעברית 'הפרעת התנגדות מתנגדת מתריסה.' זה הרבה פעמים ילדים שנראים כעוסים, מן 'דובי לא-לא' כאלה, מאוד יכולים לנטור טינה. מתעצבנים מאוד מהר, לא תמיד מבינים על מה ולמה. תחשבו על מה שקורה פה: [...] הילדים האלה לא מסוותים. זה לא אומר שהילד הוא רע. [...] אז ODD זה דבר אחד. אנחנו רואים את זה הרבה מאוד עם לקויות למידה. לקויות למידה זה לדוגמה דיסלקציה, קושי בקריאה, דיסגרפיה - קושי בכתיבה - דיסקלקוליה, קושי בתרגילים מתמטיים."
מטבע הדברים, ככל שהתבררו השלכותיה השליליות של הפרעת הקשב - כך גבר רצונם של הרופאים למצוא לה מזור. אבל איך? מהי הדרך הנכונה לטפל בהפרעה? פסיכואנליזה
הגישה השלטת בעולם הפסיכיאטריה במחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה הפסיכואנליזה שייסד זיגמונד פרויד, שהגיעה לארה"ב דרך פסיכיאטרים יהודים שהיגרו אליה מאירופה. בתוך זמן קצר יחסית תפסה הגישה הפסיכואנליטית את הבכורה בממסד הרפואי הפסיכיאטרי ובירחונים המקצועיים השונים.
הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שבעיות נפשיות רבות נובעות כתוצאה מטראומות ילדות מודחקות, כמו למשל יחסים לא תקינים עם ההורים. באופן טבעי, זו גם הייתה הנחת העבודה של הפסיכואנליטיקאים בבואם לבחון את הפרעת הקשב. למשל, מאמר מייצג באחד המגזינים הרפואיים תיאר את סיפורה של "ג'ין", ילדה בת 12 שסבלה מהתנהגות אימפולסיבית, וכותב המאמר קבע שהבעיה של ג'ין נעוצה בקנאת פין שנבעה מיחסיה עם אביה. במקרים אחרים הפנו הפסיכואנליטיקאים אצבע מאשימה לבעיות בגמילה מיניקה, קנאה באח חדש וכדומה. הפתרון שהציעו הפסיכואנליטיקאים היה, כמקובל בתחום הזה - סדרה ארוכה של שיחות בהן יכול המטפל לקבל הצצה אל תוך נבכי נפשו של המטופל. וזו הייתה בעיה: פסיכותרפיה לוקחת המון המון זמן, וכשיש לך מאות אלפי ואולי מיליוני ילדים שזקוקים לטיפול, פסיכותרפיה היא לא פתרון מעשי.
"[ארז] זה לא מתאים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז כאן ועכשיו. אנחנו לא יכולים לקחת ילד עם הפרעת קשב וריכוז שנפגע עכשיו מבחינה לימודית ופותח פער ויש לו פגיעה בדימוי העצמי או שהוא מאבד את החברים שלו - ולהושיב אותו עכשיו לשלוש שנים לשכב על הספה. [...] אני לא חושב שכטיפול ראשוני פסיכואנליזה זה מתאים. יכול להיות שגבר מבוגר שחי חיים שלמים עם הפרעת קשי וריכוז ונפגע מזה ברבדים יותר עמוקים - יכול להיות שהוא ילך לפסיכואנליזה. אבל [...] אנחנו גם בעידן אחר היום, אנחנו מחפשים טיפולים יותר ממוקדים, שעוזרים יותר מהר, אנחנו רוצים את האפקטיביות, ואני מבין למה. יש הורים שמגיעים כי עוד שנייה מעיפים את הילד שלהם מבית הספר. זה לא צחוק לשני הורים שעובדים ויש להם 4 ילדים או 2 ילדים או ילד אחד שאומרים להם - הילד שלכם לא מתאים. תיקחו אותו מפה ותסתדרו עכשיו. עכשיו תגיעו לבית ספר אחר וישאלו אתכם למה באתם? כי העיפו אותם. זאת אומרת, אנחנו צריכים לנסות ולעזור כמה שיותר מהר. אז אני פחות חושב שפסיכולאנליזה היא הדרך."
גישה נוספת שזכתה לפופולריות בשנות השישים הייתה זו המכונה 'פסיכיאטריה חברתית'. הפסיכיאטריה החברתית עוסקת בגורמים חברתיים למחלות נפשיות: אי שוויון, עוני, צפיפות, פשע, סמים וגורמים נוספים שאולי מצלקים את נפשו של ילד שגדל בסביבה לא בריאה שכזו. ואכן, מחקרים רבים מראים שילדים שנחשפו בגיל צעיר לעוני, פשיעה ואלימות נמצאים בסיכון גבוה יותר לבעיות נפשיות בהמשך חייהם.
במישור המעשי, עם זאת, גם לפסיכיאטריה החברתית לא היו פתרונות טובים להפרעת הקשב. הפסיכיאטריה החברתית מתמקדת בפעילות מונעת - ז"א, במניעה של עוני, פשיעה וכדומה כדי למנוע מראש את הנזקים הנפשיים - אבל לארה"ב, שהייתה שקועה עד הצוואר במלחמת ויאטנם, לא היה את הכסף או הרצון להשקיע בפעולות מניעתיות שכאלה, מה גם שהן לא עזרו לילדים שסבלו מהפרעת קשב כאן ועכשיו. אז מה עושים?
--
ב-1937, צ'רלס ברדלי (Bradley) היה מנהל בית חולים ברודס איילנד שבארצות הברית, שבו היו מאושפזים ילדים בעלי הפרעות נוירולוגיות קשות - כולל גם ילדים שסבלו מהפרעת קשב חמורה. כחלק מהטיפול השגרתי בילדים האלה, ברדלי ואנשיו נהגו לבצע בהם בדיקה המכונה 'פְנמו-אנספֶלו-גרפיה', שהיא בגדול סוג של צילום רנטגן של המוח. כדי לאפשר לקרני הרנטגן לחדור טוב יותר את הגולגולת, הרופא היה מנקז את נוזל המוח של המטופלים - הנוזל שנמצא בחלל שבין הגולגולת וקליפת המוח - והניקוז הזה היה גורם בדרך כלל לכאבי ראש חזקים מאוד אצל הנבדקים.
ברדלי, שריחם על הילדים המסכנים שהיו צריכים לעבור את הבדיקה, חיפש דרך להקל על הכאבים שלהם - ובין הפתרונות שבחן היתה תרופה חדשה יחסית בשם 'בנדזֶדרין' (Benzedrine). למרבה הצער, התרופה לא הועילה במאום נגד כאבי הראש של הילדים - אבל להפתעתו, ברדלי החל לקבל דיווחים מהאחיות והמורים בבית החולים על שיפור דרמטי בהתנהגות שלהם. ילדים שלא היו מסוגלים לשבת יותר מחמש דקות במקום אחד, לפתע פתאום היו מסוגלים לקרוא ספר או לנהל שיחה ארוכה. במקום לצעוק - הם דיברו. במקום להשתולל - הם שיחקו בשקט. גם הציונים שלהם בלימודים השתפרו פלאים.
העובדה המפתיעה בכל הסיפור הזה היא שבנדזדרין לא אמור לעבוד ככה. בנזדרין הוא חומר ממריץ, זאת אומרת - כזה שאמור לגרום למי שלוקח אותו להרגיש אנרגטי ופעלתני יותר. ואם הוא חומר ממריץ - מדוע שתהיה לו דווקא השפעה ממתנת על התנהגותם של הילדים?
התשובה, כפי שאנחנו מבינים אותה היום, טמונה בגורם הבסיסי להפרעת קשב: חוסר בדופמין.
דופמין הוא מוליך עצבי - נוירוטרנסמיטר, בלעז: חומר שאחראי על התקשורת בין תאי העצב במוח. בפרט, הדופמין לוקח חלק חשוב במנגנון הויסות והשליטה של המוח - מה שמכונים 'תפקודים ניהוליים', כדוגמת תכנון וקבלת החלטות - והוא גם חלק ממערכת התגמול של המוח, המערכת שיוצרת תחושה של עונג כשאנחנו עושים משהו טוב או מהנה. מכאן קל להבין מדוע כשיש פחות מדי דופמין במוח אנחנו מקבלים את סימני ההיכר הקלאסיים של הפרעת הקשב: אימפולסיביות, קשיים בויסות הרגשי, קושי בתכנון משימות וכדומה. הבנזדרין, כמו תרופות מעוררות אחרות, מעלה את כמות הדופמין במוח, ומכיוון שהדופמין הוא כאמור חלק ממנגנון הויסות העצמי - התוצאה היא, באופן פרדוקסלי, אפקט של ריסון ומיתון.
צ'רלס ברדלי הבין מיד את הפוטנציאל של התרופה החדשה לסייע לילדי הפרעת הקשב. "לראות מנה אחת של בנזדרין," כתב ברדלי, "גורמת לשיפור גדול יותר בתפקוד של הילדים מאשר כל מאמציהם המשותפים של אנשי הצוות המעולים שלנו, שעובדים בתנאים הטובים ביותר האפשריים - זה יכול היה להיות ממש מבאס, אלמלא העובדה שהשיפור [שהתרופה מביאה] הוא כל כך מספק מבחינה מעשית."
ברדלי ערך סדרה של מחקרים כדי לאמת ולתקף את הדיווחים האנקדוטליים שקיבל, והמחקרים שלו אכן הוכיחו שהבנזדרין מביא לשיפור דרמטי בתסמינים של הפרעת קשב. אף על פי כן, חלפו עוד כעשרים שנה עד שהממסד הרפואי החל להתייחס אל המחקרים האלה ברצינות. סיבה אחת לעיכוב הזה הייתה הדומיננטיות של הפסיכואנליטיקאים, שלא האמינו בטיפול תרופתי כפתרון למחלות נפשיות. סיבה שניה, ואולי משמעותית יותר, הייתה שטיפול פסיכיאטרי תרופתי בילדים היה אז, בדיוק כפי שהוא היום, עניין בעייתי ושנוי במחלוקת, וחברות תרופות לא ששו להשקיע תקציבי פיתוח בתחום הזה. ריטלין
כל זה השתנה עם הופעתה של התרופה ששינתה את הטיפול בהפרעת קשב - לתמיד.
ליאנדרו פניזון (Panizzon) היה כימאי איטלקי שעבד בשירותה של חברת התרופות השוויצרית J R Geigy. ב-1944 הצליח פניזון לסנתז חומר חדש בשם 'מתיל-פֶני-דאט' (Methylphenidate), שפניזון קיווה שיוכל לשמש כתרופה ממריצה - כמו הבנזדרין - אבל עם פחות תופעות לוואי ובעיקר עם סיכון נמוך יותר להתמכרות. כפי שהיה מקובל באותה התקופה, פניזון ניסה את החומר החדש על עצמו - אבל לא הרגיש שום דבר מיוחד. אז הוא החליט לתת אותו לאשתו, מרגריט, שסבלה מלחץ דם נמוך. מרגריט ניסתה את החומר החדש - והתלהבה: לא רק שהוא גרם לה להרגיש חזקה ואנרגטית יותר, הוא אפילו שיפר את הביצועים שלה בטניס!... ג'יג'י, אם כן, החליטה לשווק את התרופה הממריצה החדשה, ולקרוא אותה על שמה של מרגריט, או מרגריטה - "ריטלין".
בשנים הראשונות התקשתה ג'יג'י לאתר את השוק המתאים עבור הריטלין. בתחילה שווקה התרופה בבתי חולים פסיכיאטריים כדי לשפר את מצבם של חולים קשים במיוחד, אך ללא הצלחה משמעותית. לאחר מכן ניסו לכוון אותה לקשישים שסבלו מדיכאון - וגם זה לא ממש עבד.
אבל החל משנות השישים ואילך, התחולל שינוי עמוק בעולם הפסיכיאטריה.
למרות הדומיננטיות של הפסיכואנליזה, היו לא מעט פסיכיאטרים שלא ממש אהבו את הגישה הזו. רבים בקהילה המדעית הצביעו על העובדה שהפסיכואנליזה היא, מעצם טבעה, גישה לא מדעית: אין שום דרך להוכיח או להפריך את כל ההסברים שנתנו הפסיכואנליטיקאים לגבי האופן שבו פועלים המנגנונים במוח, כמו קיומו של 'אגו' או 'איד', למשל. כתוצאה מכך, הפסיכיאטריה כולה נתפסה בעיני שאר הממסד המדעי כתחום 'נחות' ולא רציני מספיק.
השינוי החל בעקבות התפרצותה, ב-1917, של מגיפה עולמית בשם 'אנצֵ-פָאליטיס לִתארגיקה': סוג של דלקת מוח אכזרית במיוחד, שהמיתה רבים מקורבנותיה או שהותירה אותם במצב קטטוני, מבלי יכולת לזוז או לדבר. על פי ההערכות, חמישה מיליון איש נדבקו במחלה במרוצת העשור השני של המאה העשרים, וכשליש מהם לא שרדו אותה. בין החולים היו גם ילדים רבים, ועד מהרה הבחינו הרופאים שחלק לא מבוטל מהילדים שהצליחו לשרוד את המחלה החלו להפגין התנהגות פרועה ואימפולסיבית במיוחד. אמנם אלו לא היו אותם תסמינים של הפרעת קשב - אבל הם הצביעו על קשר ברור בין נזק פיזי שנגרם למוח לבין הפרעות התנהגותיות - עובדה שעמדה בסתירה לטענותיהם של הפסיכואנליטיקאים, שכאמור הסבירו את ההפרעות האלה במונחים של הדחקה של טראומות ילדות וכדומה. הגילוי הזה הוביל ברבות השנים לצמיחתו של ענף חדש בפסיכיאטריה: פסיכיאטריה ביולוגית, ז"א כזו שמחפשת הסברים נוירולוגיים לבעיות פסיכיאטריות - ובהתאם, גם פתרונות שמבוססים על ההסברים הנוירולוגיים האלה.
במשך מספר עשורים התחרו הפסיכואנליזה, הפסיכיאטריה החברתית והפסיכיאטריה הביולוגית על הבכורה, כשכל גישה נאבקת להיות זו שנותנת את הטון באבחון ובטיפול. רק בשנות החמישים החלה ההשפעה הברורה והמוכחת של הבנזדרין ותרופות נוגדות-דיכאון שהופיעו באותו הזמן להטות את הכף לטובתם של הפסיכיאטריים הביולוגיים. כך קרה שב-1962, כשהריטלין אושר לבסוף לשימוש כתרופה לילדים שסובלים מהפרעת קשב - התרופה הזו נפלה לידיהם של הפסיכיאטרים כמו מתנה מהשמיים. בפעם הראשונה הייתה בידם של הפסיכיאטרים תרופה טובה, יעילה ובטוחה יחסית לטיפול בהפרעת קשב. אמנם לריטלין יש תופעות לוואי - למשל, כאבי ראש, חרדה ואובדן תיאבון - והיא גם לא יעילה בכל המקרים, אבל כשהיא עובדת - היא עובדת. כל מי שנטל ריטלין, או כל אחת מהתרופות האחרות שזמינות היום לטיפול בהפרעת קשב, יכול לספר לכם על ההשפעה הדרמטית שלהן. כך כתב, למשל, פול וונדר (Wender), אחד מחשובי החוקרים בתחום הפרעת הקשב, ב-1971:
"למי שראו במו עיניהם את התוצאות של טיפול בתרופות ממריצות בילדים עם ההפרעה, שאצל רבים מהם הטיפול הקיים לא עזר או שאפילו הרעה את מצבם, השימוש המוגבל בטיפול תרופתי בהווה הוא מטריד כפי שהוא בלתי יאמן. [...] זה לא יהיה מופרך לומר שבמקרים רבים, טיפול פסיכותרפי בילדים עם ההפרעה מהווה רשלנות רפואית: מניעה מזיקה של טיפול יעיל."
אין פלא, אם כן, שהשימוש בריטלין בארצות הברית החל להתפוצץ. על פי אחד המחקרים, בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים הוכפל אחוז המשתמשים בריטלין כל ארבע עד שבע שנים.
כמו תמיד, תגובת הנגד לא איחרה לבוא. ב-1970 התפרסמה כתבה בוושינגטון פוסט שבה נטען כי כעשרה אחוזים מכל התלמידים בעיר אומהה שבנברסקה נוטלים ריטלין, ושצוות בית הספר מחלק את התרופה ללא פיקוח רפואי הולם. הכתבה עוררה סערה רצינית, והובילה לשימוע מיוחד בקונגרס בנושא. בדיעבד מסתבר שהכתבה היתה רצופה באי דיוקים, כמו למשל העובדה שאותם עשרה אחוזים לא היו עשרה אחוזים מכל התלמידים בעיר, אלא עשרה אחוזים מהתלמידים בחינוך המיוחד של אומהה - האוכלוסיה שבאמת זקוקה לתרופה הזו. אבל השד כבר יצא מהבקבוק: לא מעט אנשים ראו - ועדיין רואים בריטלין כמייצג את כל מה שרע ברפואה המודרנית ובחברה המערבית בכלל: החל ממדיקליזציה של התנהגויות שפעם נחשבו נורמטיביות, דרך ניסיון לשלוט על החברה באמצעות תרופות, וכלה בצריכת יתר של מזון מעובד ועשיר בכימיקלים מלאכותיים.
ברשותם, אני לא אכנס לעובי הקורה של הויכוח הזה: לא בגלל שהוא לא ויכוח חשוב, אלא בגלל שאני חושב שהוא דורש דיון נפרד ומעמיק יותר. חלק מהטיעונים של המתנגדים לתרופות הם לא יותר מאשר תיאוריות קונספירציה, ואחרים הופרכו מאז במחקרים מדעיים - כמו למשל ההשערה שאולי צבעי מאכל או תוספי מזון אחרים גורמים לתגובה אלרגית שמובילה להפרעת קשב. מצד שני, אין עוררין על כך שחברות התרופות - ברגע שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של תרופות נגד הפרעת קשב- החלו לשווק אותן לרופאים ולמטופלים באגרסיביות: בירחונים רפואיים, במדריכים להורים ולמורים ובפרסומות אינספור.
בשורה התחתונה, בכל אופן, אין ספק שבויכוח הזה הריטלין ניצח בנוקאאוט: נכון להיום, כחמישה אחוזים מהילדים וכשישה אחוזים מהמבוגרים בארצות הברית נוטלים ריטלין או תרופות דומות. ד"ר ארז ארמרניק מספר שלמרות שהוא ממליץ להורים לבחון גם סוגי טיפול נוספים שקיימים היום להפרעת קשב, כמו למשל CBT - טיפול קוגניטיבי התנהגותי - הוא בכל זאת מפציר בהורים לילדים שסובלים מההפרעה לא לפחד מלתת לתרופות האלה צ'אנס, ולבחון את השפעתן.
"[ארז] דבר שני שאני מסביר להורים, זה שכל היתרונות וחסרונות של הטיפול בפסיכוסטימולנטים, הם באותו משך השפעה של התרופות. [...] זאת אומרת, גם אם אני נותן לילד שלי תרופה, ואני לא אוהב את מה שאני רואה, אני לא אוהב את התופעות לוואי - הכל בסדר. עוד כמה שעות השעון מתאפס, אני קורא לזה 'אפקט סינדרלה': כמו שסינדרלה חזרה להיות לכלוכית, או חוץ מהנעליים הכל חזר לעצמו, אז הילד חוזר להיות אותו דבר. אז אם מישהו עשה על הגוף שלו קעקוע, לקח משכנתא, או עשה ניתוח של מיניסקוס בברך, שזה לרוב בלתי הפיך - פה לא צריך יותר מדי. כאילו, אנשים נכנסים לפעמים לחיבוטים ומחשבות ורגשות אשם, זה מיותר. מקסימום, תפסיקו. [...] לוקחים מתי שצריך, אפשר להפסיק מתי שרוצים. הילד, גם אם הוא נראה יותר אפתי וכולי - הוא חוזר לעצמו. [...] מקסימום ניסינו ועשינו את זה בצורה מקצועית, עם ליווי כמו שצריך, וזה לא עבד, הכל בסדר, לא קרה כלום."
אחד מהמאפיינים המתעתעים של הפרעת קשב הוא שהיא לא תמיד תבוא לידי ביטוי באותה העוצמה: כשאתה עושה משהו שאתה אוהב לעשות, משהו שמסב לך אושר והנאה - יכול מאוד שהמוח ייצר מספיק דופמין כדי לאפשר לך להתרכז בפעילות. אבי גרייניק, למשל, מספר שכשהוא על הבמה הוא לא צריך כדור - אבל יש רגעים שבהם העזרה שמציעה התרופה היא לא פחות מחיונית.
"[גרייניק] אם אני הולך לעשות חזרות, שהן הרבה עמידה על הרגליים ולהישאר בפוקוס לקשב לבמאי, כן? אני שוקל לקחת כדור. כי עבודת המשחק הרבה פעמים היא מתודית. נכון שאני רוצה להרגיש. אני אסתכל על הלוח חזרות ואני אבוא ויגיד, אם אנחנו באים לסצנה מאפס, שבה אני צריך להבין ולמתוח קווים לאיפה הרגש יידבר, יכול להיות שאני לא אקח כדור. אבל אם אני בשבוע טכני, כל יום בשבוע אני אקח כדור. כי כמות האכזבות שיכולה להיות לי מעצמי או לאנשים ממני שאני לא קשוב ומבוגר אחראי בעל שלושים ומשהו שנות ותק במקצוע שלא מתפקד וצריכים להגיד לו - 'אבי, אני לא בטוח שהבנת מה אמרתי לך.' זה לא מגניב.
[רן] ואני שומע שזה בעצם אתה מדבר מתוך ניסיונות מרים.
[גרייניק] בוודאי, בוודאי, וכשאתה יותר צעיר כאן מתחילות הבעיות התדמיתיות האישיות עם דימוי עצמי וכל מיני כאלה, מה קרה לי, אני לא בסדר, ואז אתה מנסה להיכנס לכל מיני מערכות פיצוי שעושות רק נזק וכל מיני דברים כאלה. כן, אני לא מלחין שירים עם כדור, ואם יתמזל מזלם של כל האמנים בארץ והאמניות בארץ, לעשות רק דברים שהם אוהבים, רק דברים שהם אוהבים, כולל זה שלא משלמים אותם להיות בגינה שלוש שעות עם הילדים שלהם, שלא ייקחו כדור. [...] אבל אם הילד שלך מעצבן אותך, ואתה שוקל או הוריד לו סטירה, למרות שאתה בן אדם לא אלים, עם כל הכבוד לאומנות שלך, תחשוב לאיפה זה יביא את האומנות שלך."
בעקבות האבחון שלו, ומאז שהבין איזו השפעה הייתה להפרעת הקשב שלו על חייו, גרייניק הפך להיות השגריר הלא-רשמי של הפרעת הקשב בישראל. פרט לראיונות רבים בתקשורת, הוא גם יצר הרצאה בשם 'קשוב להפרעה' שבה הוא משתף את הצופים בסיפור האישי שלו, ומסביר על הפרעת קשב והשלכותיה בדרכו הייחודית ומלאת ההומור.
"[גרייניק] מספיק שבן אדם אחד או שניים בסוף ההרצאה יבואו ויגידו לי - בן אדם, זה כאילו דיברת עליי כל ההרצאה. או תבוא אמא ותגיד - שמע אני לא יודעת מה לעשות, אתה דיברת על הבן שלי והוא לא רוצה לעבור אבחון ולא.. אלה אנשים, שאני יודע, שבשבילם שווה לצאת מהבית. כי לא משנה מה הם יעשו אחר כך, הם יודעים משהו יותר על עצמם מאשר מה שהם ידעו לפני שהם פגשו אותי. ואין מפגש שבו לפחות בן אדם או שניים, לפחות בן אדם או שניים, לא נשארים לדבר איתי אחרי. אתה יכול לשאול את אשתי, שבחצי שנה הראשונה להרצאות, היא כל הזמן הייתה מתקשרת לבעלה ושואלת - איפה אתה? היית אמור לסיים כבר. אבל אני לא מסיים, כי אני עם אנשים אחרי ההרצאה. [...] או מורים. הרוב זה מורים שכל הזמן במהלך ההרצאות בחדר מורים, אני רואה אותם תופסים את הלחי בצד כזה. אומרים, אוי אמרתי לה משהו… אפרופו מה שאני מספר למורים, אומרים, 'אוי, אז אמרתי לה משהו לא נכון…' זאת אומרת, אני מכניס למודעות מעגל של אנשים ששוב, אני לא אומר לך שאני משנה להם את החיים טכנית - אבל יש מצב שהם יעשו עם זה משהו."
ואם גם מרגישים שמשהו ממה ששמעתם בפרק הזה מצלצל לכם מוכר - אולי קשה לכם להתארגן בבוקר, או לקרוא מאמרים ארוכים, או שאתם מתמודדים עם אימפולסיביות ומתקשים לווסת את הרגשות שלכם - יכול להיות שגם לכם, כמו אבי גרייניק, כדאי לפנות לאבחון - ולא משנה באיזה גיל.
"[ארז] ואם היית יודע כמה פעמים הורים באים אליי ואומרים, אני הבאתי את הילד שלי עכשיו, כי אני רק לפני שנתיים-שלוש הבנתי על עצמי למה אני סבלתי כל השנים האלה. [...] באים אליי הורים ואומרים לי, תקשיב, אני נורא מאוכזב או מאוכזבת שלא חשבו על זה כשאני הייתי בן 15. כי כל החוויה שלי בתיכון הייתה אחרת. הייתי לומדת משהו שיותר מתאים לי, הייתי יכולה להצליח יותר במקצוע יותר גבוה. עשיתי אבחון קשב למישהי שאמרה לי שבאוניברסיטה כשהיא למדה משפטים, היא פתאום הבינה את הפרעת הקשב, התחילה טיפול תרופתי, וזה שינה לה את החיים מהבחינה הזו. היא השלימה בסופו של דבר דוקטורט במשפטים, וגם בגיל 40-50, היא ממשיכה לקחת את הטיפול התרופתי, כי זה נורא נורא עוזר לה." מקורות וביבליוגרפיה
https://www.verywellmind.com/what-is-attention-2795009
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%AA_%D7%A7%D7%A9%D7%91,_%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%96_%D7%95%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA#:~:text=%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%AA%20%D7%A7%D7%A9%D7%91%2C%20%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%96%20%D7%95%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA%2C%20(,(%D7%A4%D7%A2%D7%9C%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%D7%99%D7%AA%D7%A8)%20%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA.
https://keshev.org/%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%99%d7%a9-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a2%d7%aa-%d7%a7%d7%a9%d7%91/
https://keshev.org/%d7%91%d7%a2%d7%a8%d7%a4%d7%9c-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%9a-%d7%93%d7%90%d7%95%d7%9d/
https://keshev.org/%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%a8-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95%d7%9c-%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a2%d7%aa/
https://keshev.org/%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a2%d7%aa-%d7%a7%d7%a9%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%a6%d7%9c%d7%97%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a8%d7%90%d7%a1%d7%9c-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%a7%d7%9c%d7%99-2/
https://keshev.org/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a2%d7%aa-%d7%a7%d7%a9%d7%91-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%aa-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a8%d7%90%d7%a1%d7%9c-%d7%91%d7%90-2/
https://davidson.weizmann.ac.il/online/askexpert/%D7%9E%D7%94-%D7%96%D7%94-adhd
https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC3000907/
https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC8328933/
https://en.wikipedia.org/wiki/Attention_deficit_hyperactivity_disorder
https://www.news-medical.net/health/ADHD-Pathophysiology.aspx#:~:text=The%20exact%20pathophysiology%20of%20Attention,brain%20structure%20and%20cognitive%20function.
https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC4694551/
https://books.google.co.il/books?id=19ddvdSWzeIC&pg=PA12&source=gbs_toc_r&cad=1#v=onepage&q&f=false
https://noncompliantpodcast.com/wp-content/uploads/2019/07/Transcript_Matthew_Smith_Noncompliant.pdf
https://www.psychologytoday.com/ca/blog/short-history-mental-health/201304/the-adhd-increase-in-context
https://www.psychologytoday.com/ca/blog/a-short-history-of-mental-health/201301/the-history-of-hyperactivity
https://www.psychologytoday.com/ca/blog/short-history-mental-health/201208/whats-in-name
https://www.psychologytoday.com/ca/blog/short-history-mental-health/201207/why-history-matters
https://www.scottishinsight.ac.uk/Portals/80/SUIIProgrammes/Pinkie%20Project/smith-thefirsthyperactivechildren.pdf?ver=2017-08-08-192722-947
https://daily.jstor.org/adhd-the-history-of-a-diagnosis/
http://www.healthcentral.com/adhd/c/7930/23979/adhds-history-effects#sthash.zfRKqHWg.dpuf
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8_%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%98%D7%95%D7%9D.
https://books.google.co.il/books?id=19ddvdSWzeIC&pg=PA12&source=gbs_toc_r&cad=1#v=onepage&q&f=false
https://web.archive.org/web/20120824105824/http://www.crossinology.com/pdf/RITALINus.pdf
https://www.researchgate.net/profile/Rick_Mayes/publication/5263688_Suffer_the_restless_children_The_evolution_of_ADHD_and_paediatric_stimulant_use_1900-80/links/0c96053219b167951d000000/Suffer-the-restless-children-The-evolution-of-ADHD-and-paediatric-stimulant-use-1900-80.pdf
https://www.webmd.com/add-adhd/adult-adhd-facts-statistics
